זו הייתה התגובה הממוצעת של מי ששמע ממני על הנסיעה הקרבה.
רמזים לנסיעה הקרבה פיזרתי מסביבי לכל אורך
השנה, אבל רק אחרי שקיבלתי אישור מקת'רין שהתקבלתי ללימודים החלטתי שהגיע הזמן
לספר לאנשים בצורה רשמית.
הראשונים שסיפרתי להם היו כמובן בני משפחתי.
כשחזרתי מיפן באוקטובר 2015, סיפרתי לאבי שנפגשתי עם מישהו בעניין לימודי יפנית
ביפן אבל לא הרחבתי. באותה תקופה אבי היה בדיוק בתחילתו של טיפול רפואי שארך כחצי
שנה והטיפול השפיע עליו לא רק פיזית אלא גם מנטלית ולא רציתי לתת לו להתמודד גם עם
העניין הזה.
מיד לאחר שסיים את הטיפול הרפואי וראיתי
שהוא חוזר לאיתנו, החלטתי שהגיע הזמן לספר לו ולשאר על הנסיעה. במקרה יצא שבאותו
זמן כבר ידעתי שהתקבלתי ללימודים. סיפרתי להם במהלך ארוחת בוקר משפחתית עליזה עם
אחותי, גיסי וילדיהם, רומי ויונתן, אהוביי.
ברגע הראשון נפלה דממה סביב השולחן אך מיד
לאחר מכן אחותי וגיסי התאוששו ואמרו שהם מקנאים.
רומי, אחיינתי האהובה הביטה בי ואמרה: מה?
אתה נוסע לחצי שנה? אני לא מסכימה.
אמרתי לה שזו לא החלטה שלה והיא חשבה על זה
רגע ואמרה: מצד שני, זה בסדר. תשלח לי הרבה מתנות.
אבל חיכיתי יותר מכל למוצא פיו של אבי. לקח
לו כמה שניות להתאושש מההלם וברגע שזה קרה הוא אמר: ומה עם החתול?
החתול, לוק, הגיע אל הוריי בתור גור
לשבועיים. מאז עברו 13 שנים. הוא לא חתול ידידותי במיוחד ובארבע השנים האחרונות
הוא בעיקר תחת אחרויותי (למרות שאבי דואג לו לא פחות ממני, אולי יותר). הרגעתי
אותו שאני מתכוון לחזור ושזה לא כ"כ נורא כי ככה הוא לפחות לא יהיה לבד
לגמרי..
אבי עיקם את הפרצוף אבל בשבועות ובחודשים
שאחרי כן, הביע התעניינות גוברת בתהליך ההכנה לנסיעה ועזר לי בעצות מועילות ותמיכה
מוראלית.
המשפחה המורחבת הייתה הבאה בתור לשמוע על
הנסיעה הקרבה והתגובות נעו מקנאה רבה ועד 'יצאת מדעתך'. אולי יצאתי, אבל אשוב בתוך
שישה חודשים..
חבריי לעבודה וספציפית, המנהלים שמולם
הייתי צריך לסגור עניינים פורמלים שונים, שמעו על הנסיעה גם הם בשלב הזה. אחרי
הכל, לא כל יום קם אדם ונעלם לחצי שנה באמצע החיים. כפי שכתבתי קודם, התלבטתי מה
לעשות עם העבודה בתחילה. המחשבה הראשונה הייתה שאהיה חייב לקחת חופשה ללא תשלום לכל
תקופת השהיה ביפן או אפילו לעזוב לגמרי. אני שייך לחברה אחת אבל עובד תחת חוזה
השאלה לחברה אחרת שיושבת באותו משרד (חברות אחיות).
באחד הימים לפתע צץ במוחי רעיון – אמנם העבודה
בחברה אליה אני שייך (ושאיתה עבדתי רוב השנה לפני הנסיעה), היא עבודה מסווגת, אבל
עבודתי מול החברה אליה אני מושאל, לא מסווגת כלל ותיאורטית ניתן לבצע אותה גם
מרחוק ע"י השתלטות על המחשב שלי במשרד. כמובן שבגלל שאני לומד, היקף העבודה
חייב להיות עד חצי משרה, אבל לפחות אשאר בעניינים ולא פחות חשוב – יהיה לי מקור
כסף נוסף וחשוב מאוד.
החלטתי לנסות את מזלי והעליתי את הרעיון
למנהל שלי בחברה אליה אני מושאל. לשמחתי הוא לא פסל את הרעיון על הסף ואף נראה
מעוניין ושמח שהעליתי אותו. לקח עוד כמעט חודשיים עד שהגענו להחלטה מה אני אמור
לעשות כשאני עובד מרחוק ומה אוכל לעשות על המחשב שלי בלי להתחבר למשרד. ביום האחרון
בעבודה לפני שיצאתי לדרך, חתמתי על חוזה עבודה זמני מול חברת האם שלי והבטחתי
לעצמי הכנסה לפחות לשלושת החודשים הראשונים. גם אם העבודה לא תחזיק מעמד עד שאסיים
פה, לא הכל אבוד. כמי שמחזיק ויזת סטודנט ביפן, מותר לי לעבוד ביפן בהיקף של עד 28
שעות בשבוע. יש הגבלות מסוימות (למשל אסור לעבוד בברים או מקומות דומים), אבל זה
מאפשר לסטודנט לחיות ממשהו.
האחרונים להם סיפרתי היו חבריי, הקרובים
והפחות קרובים. בשבועיים האחרונים בארץ קיימתי מרתון של פגישות עם חברים רבים שרצו
לראותי. הרגשתי לרגע כמו מועמד לנשיאות או מקסימום מישהו שיוצא למשימה בחלל
העמוק...
אז זהו, אני פה כבר כמעט חודש ונכנסתי
לשגרת חיים. ההרגשה בשלושת השבועות הראשונים הייתה מוזרה. עד עתה, הייתי מחוץ
לישראל מקסימום שלושה שבועות. זו הפעם הראשונה שאני יוצא מהארץ לתקופה ארוכה יותר.
עד שחלפו שלושה שבועות, כל הזמן הייתי בהרגשה שאני בקרוב חוזר חזרה. אבל בגלל כל
הסידורים השונים שהייתי צריך לעשות פה לקראת שהייה של חצי שנה וקניות לדירה בה אני
גר, המחשבה שאני פה לחצי שנה דחקה החוצה את התחושה המוזרה של ההתחלה.
כשאני מביט עכשיו מסביבי ורואה את הדירה
ששכרתי, את הכביסה שלי על החבל, את המטבח והמקרר עם האוכל שקניתי, את התיק עם הקלסר וספר הלימוד ומטבעות הין השונים על השולחן, אני יכול לומר –
אני גר באוסקה, יפן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה