חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק א'

בדיוק היום לפני חודש המראתי מישראל בדרכי ליפן. הדרך הייתה ארוכה ומתישה (עצירה של 5 שעות בפרנקפורט ואז עוד כמעט 10 שעות לאוסקה), היה עיכוב קל בדרך, אבל הגענו בסופו של דבר באיחור של שעה בלבד.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני נוחת באוסקה. למעשה זו הייתה כבר הפעם השלישית. אני כבר מכיר את שדה התעופה ומכיר את היעילות שבה היפנים מצליחים להעביר בביקורת דרכונים 400 איש בתוך כרבע שעה. בזמן ההמתנה בתור לביקורת הדרכונים, עוברים בין הממתינים, ספק עובדים ספק מתנדבים שתפקידם לבדוק כי הממתינים מילאו כשורה את טפסי ההגירה והמכס. כשראו שבתוך דרכוני מוצמד דף שאומר שאני עומד להיכנס עם ויזת סטודנט, קיבלתי מעין סרגל פלסטיק ירוק ונאמר לי ללכת לאשנב 15. עד מהרה הבנתי כי כל הממתינים לאשנב 15 אוחזים בסרגל הירוק כשעל פניהם מבט נבוך ומבולבל מעט עם תקווה שכל התהליך יהיה קצר ולא מעיק מדי.

בשלב הזה, כל הנוסעים האחרים שהיו על הטיסה שלי ושאינם סטודנטים לעתיד, כבר עברו ביקורת דרכונים והמשיכו בדרכם. אותם אנשי שירות שחילקו לנו את הסרגלים הירוקים, מיד פיזרו את מי שנותר, כחמישה עשר איש, בין שאר האשנבים הריקים. יעילות היא שם המשחק ביפן. אם יש אפשרות ליעל תהליך כלשהו, היא תנוצל בצורה המיטבית.

ביקורת הדרכונים היא התחנה הראשונה ביפן למי שמגיע ללמוד יפנית. למרות שתיאורטית הגעתי עם ויזה מאושרת לשהיה של חצי שנה, האישור הסופי ניתן במעמד הכניסה למדינה. כפי שהודרכתי בשגרירות יפן בישראל, הגשתי לפקידת ההגירה את המסמכים הדרושים - דרכון עם ויזה מאושרת + מכתב מהשגרירות מוצמד אליו, טופס בו אני מבקש שיאשרו לי לעבוד ביפן בצורה חוקית ובמשרה חלקית, אישור מבית הספר שאכן נרשמתי ללימודים ולבסוף מסמך שמאשר שיש לי היכן לשהות ביפן (כתובת הדירה בה אגור).

הכנתי עצמי מראש לכך שאשאל לא מעט שאלות וכי יקח זמן מה עד שתונפק לי תעודת התושב הזמני. להפתעתי הרבה כל התהליך לקח פחות מחמש או עשר דקות, בהן הפקידה החתימה את הדרכון, צילמה אותי ולקחה טביעות אצבעות והנפיקה לי תעודת תושב זמני שעליה חותמת שמאשרת לי לעבוד בהיקף של חצי משרה (ללא החותמת הזו אסור לעבוד ומי שנתפס עובד ללא אישור מסתכן בגירוש).

עדיין לא מאמין שעברתי את ביקורת הדרכונים כל כך מהר ובקלות, יצאתי לאולם איסוף המטען. מהרגע שנחתנו ועד שעברתי את ביקורת הדרכונים, עברה כחצי שעה ובשלב הזה המזוודות היחידות שנותרו על המסוע היו שלי ושל שאר הסטודנטים שהמתינו איתי בתור. כאמור, יעילות היא שם המשחק ביפן וכאשר ראו העובדים שאחראים על הסדר והפעלת המסועים כי נשארו מעט מזוודות על המסוע, הם הורידו את כולן והעמידו אותן בשורה, ממתינות לבעליהן. מצאתי את מזוודתי ואת התיק הנוסף שלקחתי עימי וצעדתי לכיוון מעבר המכס.

הכנתי עצמי מראש למעבר במכס. יפן הייתה המקום הראשון אי פעם שבו פתחו לי מזוודה כשהגעתי לשם בפעם הראשונה והייתה לי הרגשה שזה יקרה שוב. מכיוון שחלק מהמטען שלי כלל שקית המכילה כמות לחצי שנה של תרופות שאני זקוק להן, ציפיתי גם לשאלות בעניין והכנתי מכתב מהרופא שמסביר את הימצאותן ברשותי. פקיד המכס שעברתי לידו הנהן לעברי ובירך אותי בברכת 'ברוכים הבאים' ביפנית ו... זהו. יצאתי החוצה.

בהכירי כבר את דרכי ההגעה משדה התעופה קנסאי לעיר אוסקה, לקחתי את אוטובוס מספר 5 שנוסע ישירות מהשדה ועד תחנת אוסקה/מתחם אומדה שבעיר. ממנו תכננתי לקחת מונית ישירות למשרדה של המתווכת כדי לחתום על חוזה השכירות של הדירה ולקבל את המפתחות. השעה הייתה תשע וחצי בבוקר בערך והפגישה תוכננה לשעה 11. הייתי רגוע שיש לי מספיק זמן להגיע. עליתי לאוטובוס ויצאנו לדרך.

ארבעים דקות לאחר מכן ירדתי מהאוטובוס במתחם אומדה המוכר וניגשתי לתור המוניות הממתינות. מי שנסע במונית בישראל או באירופה ובארה"ב, צפוי לסוג של הלם כשייתקל בפעם הראשונה במונית יפנית. בדומה למונית הלונדוניות שכולן זהות מבחינת צורה ומבנה, גם המוניות היפניות נראות זהות (למרות שהן מיוצרות ע"י מספר חברות שבונות מכוניות זהות מבחינת מראה). רובן שחורות, הדלת האחורית השמאלית נפתחת אוטומטית ע"י הנהג והמשענת של הספסל האחורי תמיד תהיה מכוסה בסוג של מלמלה לבנה. המונית כמובן תבהיק מניקיון וסדר והנהג יהיה לבוש לרוב במכנסיים שחורים וחולצה לבנה ועל ראשו כובע. חלקם יעטו כפפות לבנות.

המתנתי עד שהגיע תורי וניגשתי למונית שנעצרה לידי. הנהג ראה את המטען שלי ומיד זינק החוצה לסייע לי להכניס את המזוודה והתיק לתא המטען. כשנכנסנו לרכב, הראיתי לו את הכתובת של משרד המתווכת והוא הקליד אותו לתוך ה-GPS שברכב ויצא לדרך.

כתובות ביפן הם סוג של חידת חמיצר. להרבה רחובות אין ממש שמות והבניינים לא ממוספרים לפי הסדר כפי שנהוג בישראל (או בעצם כמעט בכל מקום בעולם..) אלא לפי סדר בנייתם. כך יכול להיות מצב שבניין מספר 1 בכלל לא יהיה בתחילת הרחוב ובניין מספר 2 יהיה מרוחק ממנו ולידו יעמוד בניין מספר 14. מה קורה אם הורסים בניין ישן ובונים אחד חדש במקומו? איזה מספר הוא מקבל? אין לי מושג.. שיטת המספור המוזרה הזו מבלבלת גם את היפנים ונהגי מוניות לא זזים בלי GPS. אלא שגם עם GPS יש טעויות לעיתים ודקה אחרי ששילמתי לנהג וירדתי מהמונית עם כל המטען שלי הבנתי שאני במקום הלא נכון...

השעה הייתה כבר כמעט 11 אבל סירבתי להילחץ. החלטתי שקודם עלי להבין איפה אני נמצא וכמה רחוק אני מהמקום הנכון. הנחתי בתחילה שאולי אני פשוט במרחק של כמה דקות הליכה. אלא שהייתי ללא קישוריות אינטרנט בטלפון, ללא מפת נייר, רק מפה באימייל ששלחה לי המתווכת שמציין בערך את המקום. ידעתי איך נראה הבניין אליו אני אמור להגיע אבל לא היה בניין כזה בטווח ראיה.

בשלב הזה התחלתי להילחץ מעט. הייתי עייף מאוד, היה לי חם (טייפון חלף מעל יפן שעות לפני הנחיתה ואחריו נותרה לחות אדירה באויר וטמפרטורות יחסית גבוהות) והבנתי שאני כנראה אבוד ורחוק למדי מיעדי ואני מאחר לפגישה הראשונה שלי ביפן. לא נעים.

לבסוף ניגשתי לבחור שעמד בפתח חנות וביקשתי את עזרתו. הראיתי לו את הכתובת ואת המפה המסכנה שהייתה לי במייל (איכשהו הצלחתי לחלץ אותה בלי קישוריות אינטרנט) וקיויתי שהוא יגיד שהמקום נמצא מעבר לפינה. הוא כיווץ את גבותיו ואמר שאני די רחוק מהמקום הנכון. הוא כמובן אמר את זה ביפנית, אבל מטון הדיבור הבנתי כל מילה. הוא הסביר לי לאיזה כיוון ללכת והחלטתי לצאת לכיוון ולתפוס מונית אחרת והפעם לוודא שהנהג יודע לאן לנסוע. הודיתי לבחור וצעדתי לכיוון שהוא הראה לי.

לאחר שפניתי מעבר לפינת הרחוב והגעתי לפינה הבאה (כל זאת כשאני גורר עימי את המזוודה העצומה שלי והתיק הנוסף והמעצבן), ראיתי בחור יפני עומד ליד מכונית בפינת הרחוב ומנופף לכיווני. מרוב הבלבול והלחץ להבין לאן ללכת לא זיהיתי לרגע שזה אותו בחור שלפני דקה סייע לי. הוא סימן לי לכיוון המכונית ומיד הבנתי - הוא מציע לי טרמפ! אחרי שנפרדתי ממנו, הוא מיהר למכוניתו, הוציא אותה מהחניה והמתין לי עד שאגיע מעבר לפינה... הכנסנו את המטען למכונית הקטנה שלו, התיישבתי לידו, הראיתי לו את הכתובת ובתוך 5 דקות הגענו למקום הנכון. כשיצאתי מהמכונית הודיתי לו שוב ושוב כשאני קד בצורה הכי יפנית שאני יכול ונפרדתי ממנו לשלום.

מביקורי הקודמים ביפן הכרתי את הדרך של היפנים לסייע מעל ומעבר לאחרים שמבקשים עזרה. לתת שירות טוב זה חלק מהתרבות היפנית וסיוע לאחר נחשב לסוג של מחויבות חברתית (גם אם לא רשמית). למרות זאת, הרגשתי נפעם מכך שהבחור עזב את כל עיסוקיו, לקח את מכוניתו ונתן טרמפ לאדם זר לחלוטין כדי להביא אותו בבטחה ליעדו. מבחינתי היה זה סימן להתחלה ברגל ימין, למרות ההתחלה המעט צולעת.

הגעתי לפגישה באיחור של חצי שעה כמעט. התנצלתי על כך והסברתי את נסיבות האיחור - העיכוב בטיסה ואובדן הדרך. קונדו-סאן, המתווכת, אמרה שזה בסדר ובחצי השעה שלאחר מכן הציגה בפני את חוזה השכירות, הסבירה את חוקי השכירות, כיצד משלמים ודברים נוספים שהייתי צריך לדעת (למשל, הפרדת אשפה). היא נתנה לי את המפתחות לדירה ואיחלה לי בהצלחה בלימודים. נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי אל הדירה שתהיה ביתי לחצי השנה הקרובה.

הפעם המונית שלקחה אותי הגיעה למקום הנכון ללא בעיה. הנהג עצר מול הבניין, סייע לי להוציא את המטען ונסע לדרכו. נכנסתי לבניין, עליתי לקומה השניה (ביפן הקומה הראשונה היא קומת קרקע וקומה שניה היא מה שאנחנו מכירים בארץ כקומה ראשונה), מצאתי את דירה 206 ונכנסתי. הגעתי הביתה.