ישראלימאן אין ג'אפאן - הסאגה מתחילה #1

חלק ראשון: אוסקה וקיוטו

שערי טוריי במקדש פושימי אינארי, קיוטו (צולם ע"י עמרי מתתיהו, ספטמבר 2013)

"אבא", אמרתי, "החלטתי לנסוע ליפן."

"יפן?!"

"כן. הגיע הזמן. אני בן 40 השנה ואני לא יכול לחשוב על מתנה טובה יותר לעצמי."

"עם מי אתה נוסע?"

"אם לא אמצא שותף או שותפה, אסע לבד. זה לא כ"כ נורא."

"אני לא מת על הרעיון שתיסע לבד..."

"אז למה שלא תצטרף?"

"מה, ליפן?"

"כן, ליפן. למה לא? במה זה שונה מכל מקום אחר?"

"אה.. לא יודע.. הם מדברים רק יפנית!"

"אז מה? הספרדים מדברים רק ספרדית.. ושם היית כמה פעמים."

"כן, אבל.. זה.. יפן!"

"אז אתה מצטרף או לא?"

"יפן אמרת?"

"כן, יפן."

"טוב, שיהיה. תזמין גם לי כרטיס".

השיחה הזו בערך התקיימה בסביבות תחילת חודש מרץ 2013, תקופה בה התחלתי לרצות עונש שלילת רשיון של שלושה חודשים. אותה שלילת רשיון (על לא עוול בכפי, נשבע!) הובילה לרעיון שאם נכפה עלי לנסוע בתחבורה ציבורית, לפחות שזה יהיה במדינה בה יש תחבורה ציבורית ראויה לשמה (התכנון המקורי היה לנסוע באותה תקופה, סביב פריחת הדובדבן אבל מחירי כרטיסי הטיסה האימתניים בעונה הזו וזמן קצר מדי להתארגנות, הביא לדחיית הנסיעה לסתיו של אותה שנה).

יומולדת 40 היה פשוט תירוץ. האמת היא שהרצון לנסוע ליפן היה נטוע בי מזה שנים. לא זוכר אפילו למה. יפן תמיד סיקרנה אותי. מצד אחד מדינה סופר-מערבית, מתקדמת טכנולוגית עם היסטוריה מפוארת ועקובה מדם ומצד שני, תרבות עם מסורת פילוסופית עמוקה והרמוניה עם הטבע ושתי אלו מתקיימות זו לצד זו לכאורה ללא קונפליקט.

הרגשתי שאני חייב לנסוע ולראות בעצמי אבל במשך שנים מבחינות שונות זה לא היה אפשרי. השנה כאילו דרך צירוף נסיבות קוסמי, פתאום הכל הסתדר: אפשרות כלכלית להוציא לפועל טיול כזה, זמן מתאים, יומולדת סמלי מאוד והחלטה שפשוט הגיע הזמן.

וכך, כמעט חצי שנה של הכנות, אימיילים, מידע אונליין ואופליין, חקירת חברים ויודעי דבר הסתיימו בערב סוכות, כשהמראנו עם טיסת טורקיש לאוסקה דרך איסטנבול.

היו לנו שני חששות עיקריים (ואלו התבדו ברובם) והם נגעו לקשיי שפה וקשיי אוכל.

העובדה היא שהיפנים ברובם לא דוברים אנגלית או מבינים אותה מספיק טוב כדי לתקשר עם זרים. זה נובע בעיקר משיטת לימוד אנגלית שמתרכזת יותר בדקדוק ופחות בדיבור. אמנם יש שינוי (איטי) ובמקומות רבים כבר ניתן למצוא שילוט בסיסי פלוס באנגלית, אבל עדיין האדם הממוצע ברחוב, גם אם יבין אנגלית (ולא פעם זה כך), לא תמיד יוכל או ירצה לענות. זה נובע מעניין תרבותי – לעיתים יפני לא יענה אם ירגיש שאינו יכול לתת תשובה נכונה כדי שחס וחלילה לא יטעה את שואל השאלה. אם ידע את התשובה, אותו יפני גם יסטה מדרכו כדי להוביל את שואל השאלה למקום הנכון (אם מדובר למשל בבקשת הכוונה למקום כלשהו).

אשר לאוכל, שעליו עוד ידובר בהמשך, ובכן, יפן היא מדינת איים ורוב התפריט היפני מתבסס על מאכלי ים ודגים ואורז שבלעדיו היפנים לא חיים.

יש כמובן גם בשר ואוכל מערבי אבל מוצרי חלב אין יותר מדי. אם לא בררנים מדי ופתוחים לדברים חדשים אפשר להסתדר בלי בעיה. בכל מקרה, האוכל ברוב מוחץ של המקרים יהיה טרי מאוד וגם טעים.

המפגש הראשון עם התרבות היפנית היה מיד אחרי הנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי של אוסקה, קנסאי הנמצא כ-35 ק"מ מדרום לעיר על אי מלאכותי שנבנה ע"י היפנים בתחילת שנות ה-90 והורחב לקראת סוף העשור הקודם.

במטוסי טורקיש איירליינס מותקנות עתה מצלמות גחון המצלמות את אשר קורה מחוץ למטוס קדימה ולמטה ומקרינות את התמונות במסכי המדיה האישיים של כל נוסע. בעוד המטוס עושה דרכו לאחר הנחיתה לכיוון בניין הטרמינל יכולנו לראות דרך מצלמת הגחון את הבניין מתקרב ודמות של נתב קרקע המכוון את הטייס לנקודה הנכונה בה עליו לעצור ליד השרוול. הנתב היפני נופף בידיו בעזרת מקלות תאורה עד אשר הטייס הגיע לנקודה הנכונה. הוא סימן לטייס לעצור, הוריד ידיו לצידי גופו וקד קידה עמוקה.

הגענו ליפן.

רחוב מקורה באוסקה

זה היה סיכומו של מסע שארך כ-20 שעות מתל אביב (כולל עצירת ביניים באיסטנבול) עד שנחתנו סוף סוף באוסקה ביום חמישי, חג סוכות.

אחרי מעבר בביקורת דרכונים ובמכס (שם בפעם הראשונה בחיי התבקשתי לפתוח את מזוודתי לבדיקה), יצאנו מבניין הטרמינל לעבר האוטובוסים המובילים אל העיר. דני, החבר הישראלי-יפני הסביר לי כי עלי לקנות כרטיס לאוטובוס מהמכונות שעל הקיר ואז לגשת אל האוטובוס. ניגשתי למכונה הראשונה שראיתי, קניתי שני כרטיסים והמשכנו לקו מספר 5 שאמור היה לקחת אותנו לנקודה באוסקה בה דני יפגוש אותנו.

האוטובוס עמד כבר בתחנה, הנהג ניצב לבוש מדים בכניסה וליד תאי המטען הפתוחים עמדו שלושה אנשים שהמבוגר בהם לקח כל מזוודה סימן אותה במדבקה צבעונית ונתן לבעליה מדבקה בצבע זהה לזיהוי.

הפקדנו את המזוודות בידיו וניגשנו אל הנהג. הנהג העיף מבט בכרטיסים והחל נד בראשו בשלילה תוך שהוא אומר משהו, שכמובן לא הבנו, ביפנית.

הסבל המבוגר ניגש לראות מה הבעיה ולפני שהבנתי מה קורה, אחז בזרועי בעדינות והאיץ בי לבוא איתו אל חלון שירות הלקוחות שהיה בסמוך. הוא לקח ממני את הכרטיסים, מסר אותם לבחורה שישבה מאחורי חלון השירות והיא החזירה לו כסף תמורתם ואז הוביל אותי אל קופת כרטיסים שנמצאה בסמוך ותוך כדי הסבר ביפנית ונפנוני ידיים קנה לנו זוג כרטיסים שמתאים לקו הנכון. ואז הבנתי מה הייתה הבעיה – קופת הכרטיסים לקו מסוים, נניח קו 5, נמצאת מול התחנה של הקו. פשוט והגיוני...

לאחר שנרכשו הכרטיסים הנכונים, עלינו על האוטובוס ותוך 40 דקות מצאנו עצמנו בלב אוסקה שם פגשנו את דני. משם המשכנו יחד איתו ברכבת פרברית אל השכונה בה הוא גר, שם גם נמצא המלון בו שהינו. הרכבת הייתה עמוסה למדי והמיזוג אם פעל, בקושי הורגש. אבי שאל את דני, למה אין מיזוג.
 דני חייך ואמר שיש מיזוג, אלא שזה מיזוג בסגנון יפני, כלומר, עדין או כפי שהם מכנים את זה mild air condition...

אוסקה בד"כ לא נרשמת בשורה הראשונה מבין היעדים החשובים לתיירים ביפן אבל היא אחת הערים הגדולות ביפן ואחרי טוקיו, היא עיר תוססת וחיה, מלאה במסעדות משובחות ומקומות בילוי רבים ומגוונים. הסיבה העיקרית שבגללה בחרנו לנחות שם היא דני, חבר שלי, שגר שם כבר כמעט עשר שנים וזו הייתה הזדמנות נהדרת לפגוש אותו ולרכך את המפגש עם יפן. בצירוף מקרים חביב בן דודי וחברתו היו באוסקה ביום שהגענו לשם ונפגשנו כולנו יחד עם דני במסעדת יקיטורי, לחגוג את הגעתנו ואת עזיבתם.

קמפאיי! חוגגים הגעה במסעדת יקיטורי באוסקה

גלידוניות יפניות מהקונביני

 אוסקה עצמה כאמור, לא נתפסת כיעד תיירותי מועדף אבל יש בה מספר אתרי תיירות שכל תייר עובר בהם: טירה משוחזרת ששרדה בנס את מלחמת העולם השניה, מתחם אומידה הענק בן שני המגדלים והגן המרחף התלוי בין שניהם ואקווריום ענק ומרשים שמציג את החיים בים סביב טבעת האש הפסיפית שיפן שוכנת בשוליה המערביים (ולכן גם מועדת לרעידות אדמה).

עקב קוצר זמן באוסקה ורצון להתחיל לאט כדי להסתגל להבדלי השעות (6 שעות קדימה מישראל בעונת הקיץ), בחרנו לבקר רק באקווריום. בחירה שבדיעבד התבררה כשגויה מעט כי ההרגשה היא שקצת פספסנו את מה שיש לאוסקה להציע (עניין שתוקן על ידי באופן חלקי, שנתיים לאחר מכן, כאשר שבתי לביקור חוזר, באוקטובר 2015).

קאיוקאן, האקווריום של אוסקה

'מתחת לקרח', האקווריום של אוסקה

בערב השני באוסקה נפגשנו עם דני במרכז העיר. היה זה יום שישי והבחור הגיע לפגוש אותנו ישר מהעבודה. שעת הפגישה התאחרה שלוש פעמים כי יום העבודה שלו התארך בגלל ראיון עבודה שהיה צריך לקיים לעובד חדש בשבע בערב..

אחרי שהגיע סוף סוף הוא לקח אותנו לאכול סושי יפני אמיתי. המקום הנבחר היה מסעדה השייכת לדבריו לרשת מסעדות סושי שנחשבות לטובות במיוחד (ויחסית יקרות לרשתות סושי אחרות, אם כי טווח המחירים במסעדות סושי ביפן יכול לנוע ממחירי רחוב זולים ועד מסעדות פאר השייכות לשפים עילאים ומפורסמים).

אבי היקר שהביע בצורה ברורה מאוד שאינו מתכוון לאכול סושי מצא עצמו במצב בעייתי: יושב אל מול דלפק במסעדת סושי טובה אבל מתעקש שאינו מתכוון לאכול 'דגים לא מבושלים'. דני טיפל במצב בצורה פשוטה – הוא הזמין עבורינו את הסיבוב הראשון ואיש הסושי הניח לפנינו את הניגירי הראשון לערב. אבי הביט בחתיכת הדג הנדיבה המונחת על גוש אורז קטנטן ונענע בראשו בסרבנות.

דני לא בזבז זמן ואמר: אכול!

בלית ברירה, כדי לא להעליב את היפני שטרח והכין אבי אכל את המנה שהונחה לפניו וכשנשאל אם היה טעים הודה ואמר שכן.

הסיבוב הראשון הוביל לסיבוב שני ושלישי שלווה בבירה יפנית מקומית.

בסיבוב הרביעי שכלל קיפודי ים, אבי כבר לא השתתף אבל את הצלופח (Unagi) שהוגש צרוב קלות על הגריל, הוא בהחלט אכל.

בעודנו יושבים ונהנים משארית הבירה שליוותה את הסושי שאלתי את אבי היקר: ארבעה חודשים אני מנסה לשכנע אותך לטעום סושי ואתה מסרב ועכשיו אתה מסכים?

אז אבי אמר: אענה לך עם בדיחה – אחד הוזמן לבנק כדי לחתום על מסמך כלשהו אבל לא משנה מה אמרו לו הוא סרב לחתום. כל הפקידים ניסו אחד אחרי השני, אבל האיש בשלו.

אחרי שעה של נסיונות הפקידים מרימים ידיים ושולחים את האיש אל מנהל הסניף.

המנהל מכניס את האיש לחדרו סוגר את הדלת ומיד לאחר מכן מוריד לו שתי סטירות אדירות, מכניס לו אגרוף בבטן ובעיטה בביצים.

אחרי שתי דקות האיש יוצא ובלי מילה חותם.

אחד הפקידים שהסקרנות הכריעה אותו שואל את האיש: שעה אנחנו מנסים לגרום לך לחתום אבל אתה מסרב ואחרי שתי דקות אצלו אתה חותם?

אז האיש מביט בו ואומר: הוא יודע להסביר...

המשך הערב הוביל אותנו לאיזור נאמבה וגשר דוטונבורי במרכז אוסקה שכל חיי הלילה מתרכזים סביבו. לא רחוק ממנו עצרנו בבר בשם Cinquecento שמתמחה ב.. מרטיני.

חביות סאקה בפתח מסעדה, אוסקה

קירות הניאון המפורסמים סביב גשר דוטונבורי, אוסקה

וודקה מרטיני, מעורבב, לא משוקשק, בר Cinquecento אוסקה

כך מצאנו עצמנו יושבים ושותים מרטיני עם זית ממש כמו בונד, ג'יימס בונד, במרכז אוסקה.

שבעים ומבושמים כהלכה חזרנו למלון בג'וזו (שם גר אז דני) ונפלנו לשינה נעימה לקראת החלק הבא במסענו – קיוטו.

אחד היעדים העיקריים שלנו בטיול הייתה העיר קיוטו שהינה אחת מפנינות התיירות ביפן. העיר הייתה בירת יפן כ- 1100 שנים מהמאה השמינית ועד אמצע המאה ה-19, אז הפכה טוקיו (שעד אז נקראה אדו) לעיר הבירה במסגרת הרסטורציה של מייג'י (הקיסר מייג'י ששמו למעשה היה מוצוהיטו, הוא גם אבי-סבו של הקיסר הנוכחי, אקיהיטו). על כן קיוטו מלאה באתרים היסטורים, מקדשים בודהיסטים ומקדשי שינטו ומהווה אתר חובה בביקור ביפן.

במלחמת העולם השניה האמריקאים הפציצו את יפן ללא רחם אבל כנראה בגלל היותה של קיוטו עיר בעלת חשיבות היסטורית-פוליטית-דתית, הם חסו עליה והיא לא נפגעה כלל במלחמה. עובדה זו הופכת את קיוטו למיוחדת כי המבנים העתיקים בה, ברובם באמת עתיקים ושרדו מאות שנים.
 רשימת אתרי החובה בקיוטו ארוכה וכדי לנצל היטב את ארבעת הימים העומדים לרשותינו שם בחרנו לבקר רק באלו שממש עניינו אותנו.

לקיוטו הגענו יחד עם דני שנסע לשם לאירוע Iaido (איאיידו) – אמנות שליפת החרב – בו לקח חלק. לפני שהתלווינו אליו לאירוע האיאיידו, הוא לקח אותנו לבקר במקדש סאנג`וסאנגן-דו - מקדש בודהיסטי כבן 1000 שנים ובו 1001 פסלי קאנון בוסטסו שכל אחד שונה מחברו. פירוש שם המקדש ביפנית הוא המספר '33' כמספר המפתחים בין העמודים התומכים את הגג של המבנה הארוך.

אחרי הפסקה לקפה ועוגה בבית קפה בסגנון אירופי מפתיע, המשכנו לאירוע האיאיידו שחשף אותנו לאחת מאומנויות הלחימה היפניות הותיקות ואשר נערך בבית ספר מקומי לאמנויות לחימה וכלל הדגמה אישית של שליפת חרבות (חלקן אמיתיות וחלקן חיקויים אך באיכות טובה) והדגמה זוגית עם חרבות מעץ.

דני הציג אותנו בפני הסנסיי שלו כאורחים שלו מישראל והוזמנו לשבת בצד ולהנות מהאירוע. לפני תחילת האירוע ניגש אלינו הסנסיי מלווה באחד מהמדגימים (בחור בלגי חביב) והציג בפנינו את חרב הקטאנה שלו – חרב אמיתית מהמאה ה-17. הוא נתן לנו להחזיק את החרב ולהרגיש את משקלה ולאחר מכן הוסבר לנו כי השליטה בחרב כזו נעשה בעיקר ע"י הבוהן והזרת. זו הסיבה שאנשי המאפיה היפנית – היאקוזה – נהגו לקצץ את הזרת לאיש מאפיה שסרח. ללא זרת אין אפשרות לשלוט בחרב קטאנה. כיום, בעידן המודרני, קוצצים אנשי היאקוזה את האצבע המורה שבלעדיה קשה להפעיל אקדח...

האירוע עצמו היה מרתק וכובד בנוכחתו של נציג משפחת הקיסר שישב לצידו של הסנסיי כמעיין שופט. אם לא היינו סובלים משאריות של ג'טלג, עייפות כללית והשפעות של אנטיביוטיקה (אבא), אני מניח שהיינו נהנים יותר מהאירוע המיוחד שנקלענו אליו בלא כוונה.
 אחרי כשעתיים וחצי נכנענו לעייפות ובהפסקה ניצלנו את ההזדמנות, נפרדנו מדני וחזרנו למלון למנוחה נחוצה מאוד.

אירוע Iaido (איאיידו), קיוטו

ביום השני בקיוטו נסענו לאחד האתרים המרתקים והיפים ביותר בקיוטו רבתי - מקדש פושימי אינארי. זהו מקדש שינטו לאל השועל האחראי על האורז. המקדש נמצא על מורדות הר אינארי ופרסומו בא ממאות שערי טוריי כתומים העומדים זה לצד זה בטורים ארוכים מעל לשבילים המובילים מהמקדש לפסגת ההר. שערי הטוריי הביאו למקדש את פרסומו והפכו לאטרקציה תיירותית שאף תייר אינו מפספס בבקרו בקיוטו. למטפס עד לראש ההר מובטח נוף מרשים ויש הממליצים לטפס בשעות אחרי הצהריים כדי לחזות בשקיעה. אנו הצלחנו לעלות בערך שליש מהדרך לפני שהחום והעלייה הכריעו אותנו וחזרנו למטה, שם שוטטנו ביריד שבמקדש בו נמכרות ברכות שונות הקשורות לאל אינארי ומזכרות תיירים טיפוסיות.

הכניסה למקדש פושימי אינארי, קיוטו

שדרות שערי טוריי במעלה ההר למקדש פושימי אינארי, קיוטו

'מנהרת' שערי טוריי, מקדש פושימי אינארי, קיוטו

אחרי הביקור בפושימי חזרנו למרכז ההיסטורי של קיוטו ושוטטנו ברובע גיון העתיק עד שתש כוחנו סופית והחלטנו לחזור לבית המלון. רובע גיון משופע בחנויות מזכרות וחפצי אמנות יפנים (לרוב לא מקוריים אך באיכות טובה) ויש בו גם בתים עתיקים ואפשרות לראות 'גיישות' שהן לרוב בחורות הלבושות בקימונו. לאלו מכם הרוצים להרגיש יפנים לכמה שעות יש אפשרות לגשת לאחד מהמקומות באיזור המשכירים קימונו ופרטי לבוש משלימים ולטייל בעיר לבושים כיפנים. מקומות מסוימים מציעים לבנות המין היפה גם איפור מוקפד שיגרום להן להראות יפניות ממש.

במהלך השיטוט רכשנו מניפות שונות כמזכרות לעצמנו וכמתנות וגם בקבוק של רכז מיץ שזיפים אותו הוזמנו לטעום באחת החנויות.

קינוחים מפלסטיק בחלון ראווה של מסעדת קינוחים ברובע גיון, קיוטו

סימטה ברובע גיון, קיוטו

שוטר תנועה ברובע גיון, קיוטו

למרות שעזבנו את אוסקה אחרי יומיים והמשכנו לקיוטו, בסופו של היום השני, חזרתי לאוסקה למספר שעות כדי לפגוש שוב את דני. הסיבה העיקרית הייתה פסטיבל בירה מקומי שנערך במרכז אוסקה. בגלל שיצאתי מעט מאוחר מדי מקיוטו ועקב טעות בניווט באוסקה עצמה, לפסטיבל הגעתי בדקות האחרונות והספקתי להנות משני רבעי ליטר לפני שנסגרו ברזי הבירה. אבל הערב לא הסתיים שם והמשיך בדגימה של חיי הלילה של אוסקה יחד עם דני, שניים מחבריו הזרים המתגוררים ביפן כמוהו, חבר שלו מישראל שביקר ביפן באותו זמן ובחור יפני מקרי, שהתברר מאוחר יותר שאף אחד מהנוכחים לא ממש מכיר והצטרף אלינו איכשהו עד שנעלם לפתע מרוב שהיה שיכור.

מפסטיבל הבירה (המפוספס מעט) המשכנו לגריל בסגנון קוריאני בו במרכז השולחן יש חור שתחתיו בוער גריל ועליו הסועדים צולים בזמן אמת את הבשר. משם נדדנו לבר בשם Space Station שמוקדש למשחקי מחשב ישנים משנות ה-80 וה-90 (סגה וכדומה). בבר אפשר למצוא קונסולות משחק עם משחקים משנות ה-80 כמו סופר-מריו ופאקמן ועד למשחקים מודרנים יותר. סיימנו את הערב במועדון קראוקה. לאחר מספר שירים (שלא אני שרתי), פרשתי כדי להספיק לחזור לקיוטו קרוב לחצות עם הרכבת האחרונה כמעט, יחד עם עוד כמה עשרות או מאות בלייני סוף השבוע.

גריל קוריאני, אוסקה

בנות בהיכל משחקי ארקייד של סגה, אוסקה

 במהלך הערב החבר של דני מישראל ואני החלפנו חוויות מיפן עד עתה והוא סיפר לי שהלך עם דני לקולנוע מספר ימים קודם לכן. בסופו של הסרט הופתע לראות כי היפנים נשארים לשבת עד סוף כתוביות הסיום. כששאל מדוע נאמר לו: כדי לכבד את כל האנשים שעבדו, טרחו והכינו את הסרט..

היום השלישי בקיוטו הוקדש לסיור עם מדריכה מקומית מתנדבת השייכת לארגון Kyoto Free Guide, ארגון של מדריכים מקומיים מתנדבים דוברי אנגלית שמדריכים תיירים ללא תמורה. התיירים נדרשים לשלם רק עבור נסיעות למדריך וארוחת צהריים במידה ויש כזו (ובדרך כלל יש, כי זה חלק מהעניין ומאוד נחמד). המסלול נקבע יחד עם המדריך שבועות ואף חודשים מראש (דרך אימיילים) לפי העדפת התיירים והרווח פה כפול - התייר מרויח סיור בעלות נמוכה בהרבה מעלות של סיור דרך חברה מסחרית והמדריך מרויח הזדמנות לשפשף את האנגלית על תיירים זרים.

ארגונים דומים יש במקומות שונים ביפן ואנו נעזרנו בשירותיהם של שלושה מדריכים כאלו - בקיוטו, בטוקיו ובהאקונה באיזור הר פוג'י. המדריכים הם בד”כ לא מדריכים מקצועיים ולכן כדאי לקחת זאת בחשבון. עם זאת, מדריך מנוסה ורציני יכין מסלול למופת שלא ייפול באיכותו ממסלול של מדריך מקצועי.

במקרה של המדריכה בקיוטו, מאי יאממורה, יצא שההדרכה שלנו היא בסך הכל הפעם השניה שהיא מדריכה תיירים והיא התנצלה מראש שאינה יכולה לספק לנו הסברים מפורטים על המקומות בהם ביקרנו. עיקר תפקידה הסתכם בניווט בנבכי מערכת האוטובוסים המבלבלת מעט של קיוטו, דבר שחסך לנו זמן וכסף רב.

למרות זאת, לבקשתנו היא הכינה לנו מסלול שאמור היה לכלול את עיקר האתרים המעניינים של קיוטו (ובפרט אלו שעניינו אותנו). התחלנו במקדש טוג'י עם הפגודה העצומה והמרשימה בת 5 הקומות. משם המשכנו לארמון ניג'ו ששימש את השוגון בזמן שהותו בעיר (בזמן שקיוטו שימשה כבירת יפן) ובו ציורי קיר מרשימים ששרדו מאות שנים. הארמון הוכרז אתר מורשת עולמי ע”י אונסק"ו.

הפגודה במקדש טוג'י, קיוטו

טירת ניג'ו, קיוטו

יפני מול שבדי

מתנצלים על אי הנוחות הזמנית, קיוטו

אחרי מנוחה קצרה המשכנו בדרכנו בעוד אוטובוס (אחד מרבים בהם נסענו באותו יום) כאשר לפתע אבי הבחין בתהלוכה העוברת ברחוב. החלטנו לרדת מהאוטובוס כדי לצפות בתהלוכה שהסתבר שהייתה תהלוכה דתית הקשורה למקדש בודהיסטי כלשהו. הצועדים היו לבושים בתלבושות ססגוניות וחלקם נשאו תופי ענק ומקדש מוזהב אותו טלטלו באויר בעודם מדלקמים בצוותא תפילה כלשהי. בסמוך למקדש נערך יריד שבו נמכרו מוצרים שונים והיו גם דוכנים של אוכל רחוב. בחרנו להתרענן עם סוג של משקה ברד שנמכר עם סירופ בטעמים שונים. אני בחרתי תה ירוק ואבי לקח סירופ בטעם תות. מרענן.

תהלוכה בודהיסטית, קיוטו

תהלוכה בודהיסטית, קיוטו

תהלוכה בודהיסטית, קיוטו

 אחרי שמיצינו את היריד והתהלוכה, עצרנו לארוחת צהריים מצוינת יחד עם המדריכה מאי ואז המשכנו לכיוון קינקקו-ג'י, מקדש הזהב המפורסם שהפך לסמל של קיוטו, שם זכינו לטעום תה ירוק יפני אמיתי עם פיסות זהב זעירות בתוכו. המקדש עצמו מרשים למדי ונראה שלא משנה באיזו שעה מגיעים לבקר, תמיד יש שם מבקרים. למזלנו, בשעת הביקור שלנו, שהייתה שעת אחרי צהריים מוקדמת יחסית, לא היו המון תיירים והצלחנו אפילו להצטלם עם המקדש ברקע מבלי שיפריעו לנו יותר מדי.

מקדש קינקקו-ג'י המוזהב, קיוטו

בשלב זה עייפנו מעט ממקדשים וארמונות וביקשנו מהמדריכה לדלג לאתר מעט שונה – מורד סאננזאקה – רחוב עם צביון יפני עתיק בסמוך לרובע גיון. הוא מוביל מאיזור מקדש יאסקה שנמצא בלב גיון, לכיוון מקדש קיומיזו-דרה המפורסם. הרחוב משופע בחנויות קטנות ונחמדות, דוכני אוכל ואמנות יפנית ורוב הסיכויים שהמבקר שם יצא עם מזכרת אחת או שתיים או לכל הפחות גביע של גלידה בטעם תה ירוק..

לבושות במיטב המחלצות, מרכז קיוטו

 אחרי הסיור בסאננזאקה ליוותה אותנו מאי חזרה למלון, שם נפרדנו ממנה לא לפני שנתנו לה מזכרת צנועה שהבאנו איתנו מישראל לאות הערכה על עזרתה והדרכתה.

עניין השי למדריכים היה משהו שהתלבטנו לגביו לא מעט. ידענו שהיפנים נוהגים להגיש מתנות זה לזה כשהם מתארחים אבל הזהירו אותי מראש שמכיוון שהבתים היפנים לא גדולים, אם אני מתעקש לתת מתנה כלשהי ואני מוכן להתמודד עם המבוכה שרוב הסיכויים שאגרום למקבל, רצוי שהיא תהיה מתכלה (למשל מאכל כלשהו) או משהו קטן שלא יתפוס מקום רב. בסופו של דבר קנינו לכל אחד מהמדריכים (שלושה כאלו היו לנו), חמסה שניתן לתלות על הקיר ומחזיק מפתחות קטן שמייצג את ישראל. לשמחתנו, למרות המבוכה הקלה, המדריכים התלהבו מהמזכרת הצנועה ואחת מהן, יוקי (שאגיע אליה בהמשך), אף שלחה לי תמונה בה היא מראה לי שהיא תלתה את החמסה בביתה לצד מזכרות אחרות מהעולם.

היום השלישי בקיוטו הסתיים בביקור בחדר מיון. יומיים לפני שיצאנו לנסיעה גילה אבי דלקת ברגל שמאל והרופאה הפציצה אותו באנטיביוטיקה בכמות שיכולה למוטט פיל. בנוסף היא המליצה לו לגרוב במהלך הטיסה גרב אלסטית כדי למנוע קרישי דם. בבית המרקחת הצליחו למכור לו גרב טיסה – מוצר נוראי שאמור ללחוץ על כלי הדם ברגליים ואמור למנוע קרישי דם במהלך טיסות ארוכות. מעבר לאי הנוחות שהוא הרגיש לכל אורך הטיסה, התוצאה הייתה שלפוחית מכוערת למראה שהתפתחה ברגל ימין כיומיים אחרי שהגענו ליפן והחלה להדאיג אותנו אחרי שלושה ימים.

אחרי שחזרנו מהסיור עם מאי החלטנו לגשת לרופא כדי לראות מה אפשר לעשות. אנשי הצוות בדלפק הקבלה במלון (המצוין) יצאו מגדרם כדי לסייע לנו למרות קשיי שפה. דני אמר לנו שאם אנחנו רוצים לגשת לרופא, שנעשה זאת באחת ממרפאות הצלב האדום שנמצאות בכל עיר גדולה כי המרפאות/בתי החולים הממשלתיים ביפן פחות טובים מהם. אחרי חצי שעה של ניווטי שפה ונסיונות לאתר רופא דובר אנגלית באחת ממרפאות הצלב האדום בעיר נמצא בסוף רופא כזה והוזמנה עבורנו מונית. פקידת הקבלה הביעה מראש צער על כך שנאלץ להמתין בתור כנראה די הרבה זמן. מורגלים להמתנה בחדרי מיון ישראלים, אמרנו לה שזה בסדר.

המתנו למונית בלובי של המלון כאשר לפתע ראינו נהג מונית שנראה מבוהל למדי נכנס במהירות ללובי, ניגש לדלפק הקבלה ואז מנסה לאתר אותנו. מהתנהגותו הבנו שכנראה נאמר לו שהתייר שהוא צריך לאסוף ולקחת למיון עבר התקף לב או משהו.. אחרי שהבהרנו לו שאנחנו התייר החולה הוא רץ לפנינו אל המונית, פתח עבורינו את הדלת, וידא ששנינו בפנים ונסע במהירות מסחררת לבית החולים של הצלב האדום בו נמצא באותה שעה כנראה הרופא היחיד בקיוטו שדובר אנגלית.

ההמתנה הארוכה הייתה לבסוף המתנה של כשעה והרופא דובר האנגלית התברר כאחות דוברת אנגלית ששימשה כמתורגמנית בינינו לבין הרופאה שלא דיברה אנגלית. הטיפול הסתכם בפלסטר לחץ מיוחד והדרכה מה לעשות לאחר מכן ובתשלום של כ-200 שקלים.

הייתה זו חויה שהיינו מוותרים עליה ללא ספק, אך גם משעשעת ומרגיעה כי היא הורידה מעלינו דאגה מיותרת.

בחלק השני – לסיכום החלק הדתי-היסטורי ביקור בנארה והמשך הטיול, דרומה להירושימה.

*כל התמונות בבלוג צולמו ע"י עמרי מתתיהו, ספטמבר 2013. אין לעשות שימוש ללא רשות*