ישראלימאן אין ג'אפאן - הסאגה מתחילה #3

חלק שלישי: טוקיו והאקונה

 

שינג'וקו, טוקיו (צולם ע"י עמרי מתתיהו, ספטמבר, 2013)

 

 

 

המשך מחלק שני בו ביקרנו בנארה והירושימה.

יומיים בהירושימה עברו מהר והגיע זמננו להמשיך אל היעד האחרון בטיולנו, בירת יפן - טוקיו. המרחק בין הירושימה לטוקיו הוא כ-900 ק"מ אך בשינקנסן, צלחנו את המרחק הזה בארבע וחצי שעות כולל עצירת ביניים של כ-20 דקות באוסקה להחליף רכבת. לפני העליה לרכבת קנינו בתחנה שתי קופסאות אובנטו ומספר ממתקים יפנים לדרך. היפנים לא רואים בעין יפה אכילה תוך כדי הליכה או נסיעה בתחבורה ציבורית אבל רכבות השינקנסן חריגות בעניין זה והאכילה בהן מותרת (בעיקר מבחינה חברתית) וחברת הרכבות עצמה מפעילה דיילות המוכרות כריכים, חטיפים ושתיה במהלך הנסיעה.

קופסת אובנטו לאכילה ברכבת

קינוחים יפנים לאכילה ברכבת – מקלות פוקי ועוגיות מוצ'י בטעם שעועית אדומה מתוקה ותה ירוק

לטוקיו הגענו בשעת אחרי הצהריים המוקדמות. בעזרת הוראות הגעה שקיבלנו באימייל מהמדריך היפני שעתיד היה להדריכנו למחרת בטוקיו, מצאנו את דרכנו אל המלון שלנו בקלות יחסית. יחסית, מכיוון שתחנות הרכבת הגדולות בטוקיו (או בכל עיר גדולה אחרת), הן מבוך של מסדרונות עם מספר יציאות שמגיע לעיתים ל-20 ומעלה. לולא ההסבר שקיבלנו מראש, היינו אובדים לבטח. למרות ההוראות המפורטות של המדריך, כשיצאנו מתחנת שינג'וקו לא היינו בטוחים לרגע לאיזה כיוון עלינו ללכת. למזלנו בכניסה לתחנה יש קובאן. קובאן הוא מעין תחנת משטרה שכונתית קטנה המאוישת דרך קבע ע”י שני שוטרים שתפקידם לסייר בשכונה לשמור על הסדר ולסייע. שוטרים אלו בד"כ מכירים היטב את השכונה ואת תושביה ויש להם תמיד מפה מפורטת של האיזור. ניגשנו לשני שוטרי הקובאן ושאלנו אותם מה הכיוון אל מלוננו. מיד נשלפה מפה מנוילנת של הרובע כולו, אחד השוטרים הצביע והראה לנו היכן אנו נמצאים והיכן המלון וכיצד עלינו ללכת. כל זאת תוך כדי דיבור מהיר ביפנית מעורבבת עם שברי אנגלית. הודינו לו ובתוך מספר דקות נגלה המלון לעינינו.

כמו שאר המלונות שבהם לנו בדרך, גם המלון הזה הוזמן דרך האינטרנט ורק לאחר שהגענו אליו הבנו עד כמה המיקום שלו מצוין. המלון ממוקם ברובע שינג'וקו סמוך מאוד לתחנת הרכבת שמהווה את המרכז של הרובע (בכל רובע בטוקיו ישנה תחנת רכבות גדולה שנמצאת במרכז והכל מתנהל סביבה). מול המלון נמצא רובע קבוקיצ'ו השופע במועדונים, מסעדות, אולמות קראוקה, אולמות פצ'ינקו וכל סוג בילוי אחר שיפן מסוגלת לספק. לכן הרובע הומה אדם כמעט בכל שעה ביממה והקירבה אליו מבטיחה מגוון עצום של מקומות לאכול ולבלות.

כניסה לאולם ארקייד, קבוקיצ'ו, טוקיו

החיסרון היחיד של המלון הזה היה גודל חדריו, או יותר נכון קוטנם. חדרי מלון ביפן באופן כללי לא גדולים (פרט אולי למלונות הפאר), אבל החדר בו שהינו במלון זה היה פצפון עבור זוג – 15 מ"ר כולל חדרון לאמבטיה ושירותים. בקושי מצאנו מקום להניח את המזוודות. אבל למרות קוטנו, החדר היה מאובזר כהלכה כמו כל מלון מסוגו ביפן – טלויזיה, כספת, מקרר זעיר, קומקום, שתי כוסות ושני ספלים לתה כולל תיונים של תה ירוק, יוקטה (חלוק יפני), כפכפים ופינוקים נוספים.

טוקיו אינה רק הבירה של יפן, אלא נחשבת ללב המודרני הפועם שלה. זהו כרך ענק שחיים בו כ-13 מיליון תושבים (בטוקיו רבתי חיים 30 מיליון איש) ועוד כמה מיליונים נכנסים אליו בכל יום נתון למטרת עבודה ובילויים. זו עיר שלא נחה לרגע. אם חשבנו שניו יורק היא עיר אינטנסיבית, הרי שאת טוקיו ניתן להגדיר בפשטות כ'ניו יורק על סטרואידים'.

כדי למצוא את הידיים והרגליים בג'ונגל העירוני הזה וכדי לנצל ביעילות את ארבעת הימים נטו שהיו לנו בעיר (יום אחד הוקדש לביקור בהאקונה, באיזור הר פוג'י), פניתי מספר חודשים לפני הנסיעה לארגון Tokyo Free Guide המארגן סיורים בעיר בליווי מדריכים מקומיים מתנדבים. בדומה למדריכים של ארגונים דומים במקומות אחרים ביפן (כמו בקיוטו למשל), המדריכים לא מקבלים תשלום, אך המודרכים צריכים לשלם עבורם על נסיעות וארוחת צהריים אם יש כזו ( וכאמור, זה חלק מהחויה).

אנשי הארגון מצאו לנו במהירות הבזק מדריך מקומי, פנסיונר יפני חביב ומקצועי מאוד בשם טאקהיסה קיריו שאירגן לנו סיור מקיף של יום אחד כמעט בכל רחבי העיר. את הסיור הוא ארגן בתיאום איתנו אחרי שבירר איתנו מה ברצוננו לראות ואז שלח לנו באימייל קובץ PDF מפורט ובו מסלול הטיול כולל שעות יציאה והגעה, עלויות נסיעה בכל קטע ולבסוף מפה של טוקיו ועליה מסומנים המלון שלנו ותמונות האתרים בהם נבקר כולל מידע על כל אתר.

כאשר נרשמנו במלון ביום ההגעה חיכתה לנו הודעה ממר טאקהיסה בה הוא מברך אותנו על הגעתנו לטוקיו ואמר שיבוא לפוגשנו במלון למחרת בבוקר בשעה תשע וחצי.

למחרת בבוקר, בשעה תשע וחצי בדיוק צלצל הטלפון בחדרנו ועל הקו היה מר טאקהיסה המודיע לנו כי הוא ממתין לנו בלובי. אחרי סבב הכרות שכלל קידות יפניות ולחיצות יד מערביות והסבר קצר על המסלול, יצאנו לדרכנו.

מכיוון שבקיוטו ובנארה ראינו את ההיסטוריה והדת של יפן, בחר מר טאקהיסה בהתייעצות עימנו, להראות לנו את יפן המודרנית יותר. האתרים בהם ביקרנו היו:

מגדל קריית הממשל המטרופוליני של טוקיו – שני מגדלים למעשה המחוברים בחציים התחתון ומשמשים כקריית הממשל של טוקיו כולה. בראש כל מגדל ישנו מצפה המאפשר מראה פנורמי של הכרך האדיר. ביום בהיר ניתן במבט לדרום מערב לראות את הר פוג'י. למזלנו מזג האויר היה בהיר יחסית ואכן ראינו באופן את צלליתו המרשימה של הר פוג'י. המגדל האדיר ספג ביקורת רבה עקב עלויות בניה אסטרונומיות ומכונה ע"י היפנים 'מגדל המיליארדים'.

מגדל קריית הממשל המטרופוליני של טוקיו, מערב שינג'וקו, טוקיו

הנוף האורבני הבלתי נגמר של טוקיו

יחד עם טאקהיסה-סן בראש מגדל הממשל, טוקיו

בניין ה'דיאט' – הפרלמנט היפני – מבנה שבאורח פלא לא נפגע במהלך מלחמת העולם השניה ומשמש משנות ה-30 ועד היום כבית הפרלמנט היפני. לצערנו מכיוון שהסיור שלנו היה בשבת זכינו לראותו מבחוץ בלבד.

רובע מאורונוצ'י – רובע העסקים הראשי של טוקיו. מקביל לוול סטריט של ניו יורק. ברובע זה עומד מבנה הפורום הבינלאומי החדש שמשמש כמרכז לכנסים ואירועים שונים וייחודו בארכיטקטורה מיוחדת המזכירה אוניה. באיזור זה גם ישבנו לארוחת צהריים עם מר טאקהיסה במסעדת טמפורה יפנית מאוד וטעימה מאוד.

ארמון הקיסר – הארמון בו חיו מאז המאה ה-17 קיסרי יפן עד ימינו אנו. הקיסר הנוכחי, אקיהיטו, הוא בנו של הירוהיטו שהיה הקיסר במהלך מלחמת העולם השניה ולאחריה (עד למותו ב-1989). הירוהיטו היה הקיסר האחרון שנחשב לבן האלוהים וויתר על מעמד זה לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השניה כחלק מתנאי הכניעה האמריקאים. מעמד הקיסר היום הוא ייצוגי בלבד. אל הארמון אפשר להיכנס רק יומיים בשנה – ב-1 בינואר וביום ההולדת של הקיסר הנוכחי, החל בנובמבר.

חלקו הפנימי של מבנה הפורום הבינלאומי, רובע מאורונוצ'י, טוקיו

חלקו הנראה של ארמון הקיסר, טוקיו

המבנה ההיסטורי המשוחזר של תחנת טוקיו

תחנת טוקיו – תחנת הרכבת הראשית של טוקיו. המבנה המקורי שבנוי בסגנון אירופי, נבנה ב-1914, כמעט נהרס לגמרי במלחמת העולם ועד לפני מספר שנים שימש במצבו הרעוע כמבנה התחנה, עד שנבנה מבנה חדש. ב-2012 הסתיים פרוייקט שחזור נרחב ששיחזר את הקומה השלישית שנהרסה ולמעשה המבנה המקורי כבר לא משמש כתחנה. פתח אחד במבנה המקורי נמצא בקו ישר עם ארמון הקיסר וביניהם מקשרת שדרה רחבה. במידה וירצה הקיסר לנסוע ברכבת, תפונה השדרה ומגרש החניה מול תחנת הרכבת ויפתח הפתח בבניין התחנה המיועד לקיסר בלבד.

רובע אסאקוסה ומקדש סנסוג'י – קאנון – המקדש המפורסם ביותר בטוקיו בו שמור ע"פ האמונה פסלון של האלה קאנון שנמצא לפני מאות שנים בנהר ע"י צמד דייגים ברי מזל. בשביל המוביל אל המקדש נמצא יריד נאקמיזו המאוד תיירותי אך חביב שבו נמכרות מזכרות, דברי מתיקה וחפצי אמנות יפנים.

המוזיאון הלאומי של טוקיו – המוזיאון להיסטוריה ואמנות של יפן ממוקם בתוך פארק אואנו הגדול שמכיל עוד כמה אתרים מעניינים.

השער עם פנסי הענק בכניסה למקדש סנסוג'י-קאנון, רובע אסאקוסה, טוקיו

שוק נאקמיסו ומקדש סנסוג'י-קאנון, רובע אסאקוסה, טוקיו

שוק נאקמיסו ומקדש סנסוג'י-קאנון, רובע אסאקוסה, טוקיו

בשעות אחרי הצהריים, כפי שאמר מר טאקהיסה, הגענו בחזרה לאיזור שינג'וקו ולמלון. נפרדנו לשלום והוא הפתיע אותנו ואמר שייתכן שעוד ניפגש שוב מכיוון שבדומה לנו, הוא מתכנן לנסוע בעוד יומיים להאקונה, לבקר באיזור הר פוג'י. לפני שהלך, הענקנו למר טאקהיסה את המזכרת הקטנה שהבאנו מישראל. הוא היה נרגש מאוד (ומעט נבוך) לקבל את המזכרת אך הודה לנו שוב ושוב על המחווה הקטנה.

תחנת חובה אחת שידענו שאנחנו לא מפספסים בשום פנים באופן בטוקיו הייתה רובע אקיהברה. רובע זה, שאין תייר שלא מגיע אליו, מפורסם בשלל חנויות האלקטרוניקה שבו. הרובע הפך למרכז האלקטרוניקה לאחר מלחמת העולם השניה כאשר סוחרים החלו למכור חלקי אלקטרוניקה וחשמל לסטודנטים. עם הזמן והופעת המחשב החלו להופיע מכשירים חשמליים, חלקי מחשב וכל מה שקשור בעולם האלקטרוניקה אך לא רק. בנוסף לצרכי אלקטרוניקה, ניתן למצוא חנויות העוסקות בתחביבים ואוספים שונים וחנויות הקשורות לעולם האנימה, הקוספליי והמנגה. השפע המוצג בחנויות באקיהברה עלול לבלבל גם את הטכנולוג המומחה ביותר ואנו מצאנו עצמנו תוהים היכן להתחיל. המחירים באקיהברה לא בהכרח זולים בהרבה מהמחירים בארצנו אך המבחר עצום וזה כנראה סוד הקסם האמיתי של אקיהברה. בסוף השבוע, בימי שבת וראשון, בשעות הצהריים, נאסרת תנועת המכוניות ברחוב הראשי והוא הופך למדרחוב.

בניין סגה האדום והמפורסם ברובע אקיהבארה, טוקיו

בכניסה ליריד מנגה כלשהו, אקיהבארה, טוקיו

חברו הישראלי של דני אמר לי שמרוב השפע והמבחר הוא פשוט ויתר ולא קנה שם כלום.

אחרי בילוי של כמה שעות בלב האלקטרוני של טוקיו, המשכנו הלאה ונסענו אל פארק יויוגי שסמוך לרובע הארג'וקו (מדרום לשינג'וקו). בסופי שבוע הופך הפארק למקום מפגש לחקייני אלביס וצעירים אחרים המתחפשים לדמויות שונות ומשונות. לצערנו, עקב טעות בניווט נכנסנו לפארק בצד הלא נכון ולא מצאנו אותם אבל נהנינו משלוותו הירוקה של הפארק שהיוותה ניגוד מבורך לאינטנסיביות הצבעונית והמהממת של אקיהברה.

היום הבא הוקדש לגיחת יום מחוץ לטוקיו לאחד הסמלים המובהקים ביותר של יפן – הר פוג'י. הר פוג'י המוגדר כהר געש פעיל נמצא כ-100 ק"מ דרומית מערבית לטוקיו והוא ההר הגבוה ביותר ביפן עם גובה של 3376 מטר. פוג'י נחשב קדוש ליפנים וההעפלה אליו הייתה חלק מטקס דתי. כיום מטפסים עליו ב-200,000 איש בשנה. פתגם יפני ידוע אומר כי טיפש מי שלא יטפס על ההר לפחות פעם בחייו ורק טיפש יעשה זאת פעמיים.

הפעם האחרונה בה התפרץ ההר הייתה לפני כ-300 שנה ב-1707 והסברה אומרת שהוא מתפרץ פעם ב-300 שנה בערך, כך שלפי החישוב הזה פוג'י אמור להתפרץ בכל רגע..

אל ההר עצמו לא העפלנו ומיקדנו את הסיור באיזור האקונה. האקונה הייתה נקודת ביקורת בדרך הראשית בין אדו (טוקיו של ימינו) לבין קיוטו. דרך זו נקראת דרך טוקאידו ושרידים שלה ניתן לראות בעיירות האקונה-מאצ'י ומוטו-האקונה שנמצאות באיזור.

האיזור כולו שופע אתרים מעניינים ומעיינות חמים ובהאקונה עצמה פרט לאונסנים רבים (בתי מרחץ יפנים מסורתיים בטבע), נמצא גם המוזיאון הפתוח לאמנות. מכיוון שקשה לראות הכל ביום אחד וגם ההגעה להאקונה מטוקיו נראתה לנו מסובכת כשהיינו בשלב ההכנות לטיול, ביררתי עם ארגון המדריכים מטוקיו אם ניתן לקבוע עם אחד המדריכים שלהם שיסע איתנו להאקונה. תשובת הארגון הייתה שהדבר אפשרי אך מכיוון שהנסיעה בשינקנסן מטוקיו עולה כ-80 דולר (או לפחות כך עלתה ב-2013) וזו עלות הנסיעה שאני צריך לשלם גם למדריך, הם הפנו אותי לארגון דומה שפועל באיזור האקונה.

כפי שהיה עם הפניה ל-TFG, ארגון המדריכים מהאקונה היה יעיל מאוד ותוך יום קישרו בינינו לבין מדריכה מתנדבת הגרה באיזור האקונה. המדריכה, יוקי נודה, התגלתה כאישה חביבה מאוד, העובדת במשרד המידע לתיירים בתחנת הרכבת באודאוורה ובעלת ידע רב על איזור האקונה ולבקשתנו ארגנה לנו מסלול ליום אחד שכלל את האתרים החשובים ביותר באיזור.

היא הסבירה לנו בפירוט רב כיצד להגיע מטוקיו לאודאוורה, העיר הקרובה ביותר להאקונה שבה עוצרת רכבת השינקנסן (היא אפילו אמרה לנו בדיוק איזו רכבת לקחת ובאיזו שעה כדי להגיע לאודאוורה בדיוק בשעה הרצויה) והמתינה לנו ביציאה מתחנת השינקנסן. כאשר חיפשנו את היציאה הנכונה בה נפגוש את גברת נודה, נתקלנו שוב בידידנו מטוקיו, מר טאקהיסה שהגיע על אותה הרכבת איתנו לאודאוורה ובעזרתו מצאנו את המדריכה גברת נודה.

בעצתה של יוקי קנינו כרטיס רכבת דו-יומי לכל אמצעי התחבורה באיזור האקונה, למרות שהיינו שם יום אחד. יוקי הסבירה לנו שזה עדיין יוצא משתלם לעומת תשלום נפרד לאמצעי התחבורה השונים בהם נשתמש במהלך היום.

מאודאוורה להאקונה לקחנו את רכבת הזיג-זג. הייתה זו ללא ספק אחת הרכבות המיוחדות ביותר שבהן נסענו אי פעם. יפן היא כידוע מדינה הררית ובמקומות מסוימים, כמו הדרך בין אודאוורה והאקונה קשה היה לבנות רכבת רגילה שיכולה לעלות את הפרשי הגובה בין שתי העיירות במרחק שקיים בין שתיהן מבלי להתפתל על מרחק כפול. הפתרון הוא מה שמכונה באנגלית Switch-back. הרכבת נוסעת עד נקודה מסוימת ושם עוצרת. הנהג יוצא ועובר לחלקה האחורי שהופך עתה להיות הקדמי והרכבת נוסעת עתה על פיצול מהמסילה לכיוון המנוגד ממנו הגיעה במעלה (או במורד) ההר. בין אודאוורה והאקונה ישנם שלושה חילופי כיוונים כאלו והרכבת עוברת בנוף הררי מיוער ושליו.

נקודת חילוף כיוון של רכבת הזיג-זג, בין אודאוורה להאקונה

מרכבת הזיג-זג המשכנו למוזיאון הפתוח בהאקונה. מוזיאון זה שוכן בין ההרים בנוף הררי ומוצגים בו פסלים של אמנים שונים. אחת האטרקציות העיקריות שם היא ביתן פיקאסו המתמקד באמן המפורסם ובעבודותיו לאורך השנים. כאשר ביקרנו במוזיאון הוצגה בו תערוכה זמנית של הפסל הטאיווני Hung Yi שפסליו צבעוניים מאוד ומציגה בעלי חיים שונים אמיתיים ודמיוניים במעיין מסיבה שמחה של צבע וצורה.

'מסיבת החיות השמחה' של האמן הטאיווני הונג-יי, המוזיאון הפתוח בהאקונה

המוזיאון הפתוח בהאקונה

יחד עם המדריכה, גברת יוקי נודה, המוזיאון הפתוח בהאקונה

מהמוזיאון יצאנו בשעות הצהריים ועלינו על רכבת נוספת, הפעם פוניקולר שטיפסה לכיוון העיירה גורה ואח"כ רכבל ארוך שממנו ירדנו כדי לבקר ב-O-Wakudani (העמק הרותח הגדול) בו יש מעיינות גופרית בהם היפנים מבשלים ביצים עד שהן משחירות ואז אוכלים אותן. האמונה-אגדה אומרת שאכילת ביצה שחורה מאריכה את החיים בכ-7 שנים. לא ניסינו…

בין אמצע 2014 לערך ועד אמצע 2016 חלה עליה בפעילות הסייסמית סביב העמק הנ”ל והרכבל שעובר מעליו נסגר. במקומו הופעל אוטובוס שעוקף את העמק ומביא את המטיילים ישירות לאגם אשי. מאמצע 2016 הרכבל חזר לפעילות אך האיזור עדיין פעיל סייסמית (וזו הסיבה שניתן לבשל את הביצים במי גופרית..).

חזרנו אל הרכבל והמשכנו בו לכיוון אגם אשי. באגם זה שטות הלוך ושוב ספינות הדומות לספינות פירטים שמטרתן היא בעיקר לצוד תיירים. אחד הרגעים הבלתי נשכחים ביום זה ארע בזמן הנסיעה ברכבל בקטע האחרון לכיוון האגם. הרכבל עובר סמוך לפסגות ההרים באיזור וממנו ניתן לראות בבירור את הר פוג'י כאשר זה אינו מכוסה בעננים. יוקי כתבה לנו בצער באימייל יום לפני הגעתנו להאקונה כי רוב הסיכויים שלא נוכל לראות את ההר בגלל התחזית לעננים. בעודנו משייטים ברכבל, היא חזרה והביעה שוב את צערה על כך ובעודה אומרת זאת, רצה המזל והשמיים התבהרו לפתע באופן חלקי והר פוג'י הופיע במלוא הדרו. בהחלט מראה בלתי נשכח ומעורר השראה.

הר פוג'י נגלה מבעד לעננים בדיוק בזמן הנכון

אחרי השיט באגם הגענו לתחנה האחרונה בטיולנו באיזור האקונה שם זכינו לראות, בזכות יוקי, הדגמה של פיסול בעץ. בסוג זה של פיסול בעץ מודבקות פיסות מעצים שונים ובצבעים שונים (טבעיים) זו לזו עד שנוצר גוש עץ גדול. מגוש זה מגלפים כלים שונים או פיסות עץ בעובי נייר שאותן מדביקים על כלי עץ שונים שגם הם מיוצרים בעבודת יד. בנוסף יוצרים קופסאות-קסם – קופסאות שכדי לפתוח אותן יש לבצע מספר מסוים של מהלכים כדי לפתור חידה כלשהי שפותחת את הקופסא. ההדגמה הייתה משעשעת ומרתקת.

אמנות Yosegi-zaiku – פיסות עץ צבעוניות מודבקות יחד ליצירת תמונה או דוגמא

אמנות Yosegi-zaiku – פיסות דקות כנייר מגולפות מתוך הגוש המודבק ומודבקות על כלים שונים

אמנות Yosegi-zaiku – קופסת קסם: דמות הילדה צריכה לבצע מספר פעולות כדי שהקופסא תיפתח

היום הסתיים כפי שהחל בתחנת הרכבת באודאוורה לשם הגענו עם יוקי ושם נפרדנו ממנה לא לפני שנתנו לה כאות תודה מזכרת קטנה מישראל כפי שנתנו למאי מקיוטו ולמר טאקהיסה מטוקיו. יוקי הייתה מוקסמת מהמזכרת ומספר ימים לאחר שחזרנו לארץ קיבלתי ממנה אימייל עם תמונה המציגה את המזכרת שלנו בסמוך למזכרות אחרות בביתה. יוקי גם שמרה עימי על קשר באימיילים עד היום ובביקור השני שלי ביפן, באוקטובר 2015, ליוותה אותי חלק מהדרך ואף אירחה אותי בביתה.

לאחר שובנו מהאקונה נותרו לנו עוד יומיים בטוקיו לפני ששבנו הביתה. ביום הראשון ביקרנו ברובע גינזה היוקרתי בו ניתן בין השאר למצוא את בניין סוני המציג את החידושים הטכנולוגים האחרונים ביותר של חברת הענק ומאפשר התנסות חופשית ברוב המוצרים. פרט לכך, בגלל המחירים הגבוהים ברוב החנויות ברובע זה, לאדם הממוצע אין ממש אפשרות לקנות שם כמעט כלום ולכן הביקור שם הוא בגדר 'לראותם בלבד..

משם המשכנו לרובע רופונגי שנחשב לרובע עם הכי הרבה זרים בטוקיו. בו מרוכזות מסעדות רבות שאינן יפניות ומקומות בילוי 'זרים'. זה נובע כנראה מריבוי השגרירויות הזרות המרוכזות ברובע זה. ושם קיימנו מסורת משפחתית (מעט מטופשת, אני מודה) – לבקר בסניף המקומי של הארד רוק קפה.

מנצלים כל פיסת אדמה לבנייה. בנייני 'עיפרון' בגינזה, טוקיו

לאורך כל הטיול מזג האויר האיר לנו פנים והיה בהיר וחם, אך היום האחרון היה גשום. צוות המלון השאיל לנו זוג מטריות ואיתן יצאנו לשני היעדים האחרונים בטיול – שוק אמיוקו הסמוך לפארק אואנו ויריד נאקמיזו בכניסה למקדש סנסו-ג'י.

שוק אמיוקו נולד אחרי מלחמת העולם השניה בסמוך ומתחת למסילות תחנת אואנו וניתן למצוא בו הכל – משרוכי נעליים ועד מכשירי חשמל ובד"כ במחירים נמוכים מהרגיל בטוקיו. גם מבלי לקנות כדאי לבקר בשוק הזה שבימים פחות גשומים מן הסתם סואן ותוסס יותר ממה שאנחנו חווינו. שמו של השוק – אמיוקו – בעל משמעות כפולה. הראשונה – שוק הממתקים כי נמכרו שם ממתקים והשניה, השוק האמריקאי כי לאחר מלחמת העולם השניה, ניתן היה למצוא שם מוצרים אמריקאים שהתגלגלו לשם בזמן הכיבוש האמריקאי של יפן.

שוק אמיוקו הצבעוני, אואנו, טוקיו

אין חשש לגניבה, שוק אמיוקו, אואנו, טוקיו

חניית דו”ג ליד תחנת אואנו, טוקיו

ביריד נאקמיזו ביקרנו מספר ימים קודם לכן בעת שסיירנו עם מר טאקהיסה בטוקיו והחלטנו לחזור אליו כדי לסיים בו את הקניות שנותרו לנו. הגשם הבריח את רוב המבקרים שבד"כ פוקדים את המקום אך למרות הגשם עדיין היה מלא. ניצלנו את ההזדמנות כדי לקנות ממתקים יפנים ומתנות שונות להביא לחברים ומשפחה.

בשלב הזה שני דברים עמדו להיגמר לנו – כוח וכסף. החלטנו לחזור למלון ולהתחיל להתארגן לקראת הטיסה הביתה למחרת. כמובן שברגע שכף רגלנו דרכה על מפתן דלת הכניסה למלון, פסק הגשם שירד מהבוקר והשמיים התבהרו.

אחרי שסיימנו לארגן את כל מה שקנינו (בעיקר מזכרות) יחד עם הבגדים שהבאנו איתנו במזוודות, יצאנו לסיבוב אחרון בשינג'וקו שבו העסקים היו כרגיל - שלטים אלקטרונים צבעוניים מאירים את הרחובות בשלל צבעים, המון אנשים ברחובות ובסמטאות קבוקיצ'ו ובכל רגע עוברת בשקשוק גלגלים, רכבת על גשר תחנת שינג'וקו שמהווה את המרכז של הרובע.

תמיד תוסס, רובע שינג'וקו, טוקיו

בבוקר הטיסה התעוררנו מוקדם ויצאנו אל תחנת האוטובוס המיוחד לשדה התעופה נאריטה. שילמנו עבור הכרטיסים והפקדנו את המזוודות בידי הסדרן שאחראי על הטענת המזוודות בתא המטען. הסדרן הדביק על כל מזוודה סרט עם מספר הטרמינל ממנו היינו אמורים להמריא ונתן לנו פתק כדי שנוכל לקבל את המזוודות כשנגיע לשדה.

אחרי שכל הנוסעים עלו לאוטובוס וכל המטען שכן לבטח בתא המטען הניע הנהג את האוטובוס והתכונן לצאת לדרך. מבעד לחלון האוטובוס ראינו את הסדרן ושני אנשי צוותו עומדים על המדרכה בשורה כשפניהם אל האוטובוס וכשזה החל לנסוע, קדו שלושתם לאות פרידה ממנו.

שדה התעופה נאריטה נמצא כמעט שעה וחצי של נסיעת מכונית רצופה ממרכז טוקיו. כאשר הגענו סוף סוף לטרמינל ממנו המראנו, ראינו מרחוק שעל המדרכה בתחנה בה האוטובוס אמור לעצור עומדים שני אנשי צוות וקדים לכבוד האוטובוס המתקרב.

בתוך שתי דקות כל הנוסעים היו בדרכם לתוך הטרמינל הענק והתפזרו בו לטיסות השונות. אחרי שסיימנו את הצ'ק-אין, ניצלנו את הזמן שנותר לארוחת בוקר זריזה בטרמינל הענק והשקט מאוד של נאריטה ושלוש שעות לאחר מכן המראנו בטיסת טורקיש לאיסטנבול אליה הגענו אחרי כ-11 שעות.

אם קיבלנו הלם תרבות עם הגיענו ליפן, הרי שהמעבר מהטרמינל השקט והמסודר של נאריטה לטרמינל הרועש והמאוד מזרח תיכוני של איסטנבול, היה כרוך בהלם תרבות הפוך..

שעה וחצי לאחר מכן המראנו שוב מאיסטנבול לתל אביב אליה הגענו קצת לפני חצות, עייפים, מלאי חוויות ועם תחושה שתם אך בהחלט לא נשלם.

דברים שכדאי לדעת:

אוכל – האוכל היפני המסורתי מבוסס ברובו על שני מרכיבים עיקריים – אורז לבן ומשהו שהגיע מהים. האילוץ של יפן להיפתח למערב באמצע המאה ה-19 והכיבוש האמריקאי הקצר אחרי מלחמת העולם השניה הכניסו למטבח היפני בשר ועוף וטעמים נוספים. ככלל האוכל ביפן תמיד יהיה טרי ותמיד יוגש בצורה אסטתית ומעוררת תאבון. ליד כל מסעדה כמעט ניתן למצוא חלון ראווה ובו כמעט כל המנות המוגשות במסעדה עשויות מפלסטיק. ברוב המקרים תיראה המנה האמיתית זהה כמעט לגמרי למנת הפלסטיק. בטוקיו ובקיוטו (ובעוד מקומות) ישנן חנויות המוכרות דגמי אוכל. אז אם ברצונכם בסושי מפלסטיק, חפשו אותן.

מי שאין לו בעיה עם מאכלי ים ודגים, יוכל להנות מהמטבח היפני ללא בעיה. למי שמתקשה עם מאכלי ים שונים ואוכל שאינו מוכן ע”י בישול (כמו סושי למשל), יש אפשרות למצוא גם מסעדות המגישות אוכל לא יפני – איטלקי יש לא מעט ומצאנו גם מסעדה הודית לא רעה בכלל שבה היה האוכל החריף ביותר שנתקלנו בו ביפן. עם זאת, ההרגשה שלי הייתה שלמרות שהאוכל הזר ביפן, מוכן ומוגש בצורה האופיינית ליפן, כלומר טרי ואסתטי, נראה שהטעמים קצת חלשים למי שמכיר אוכל כזה ממקומות אחרים בעולם. הסיבה נעוצה כנראה בכך שהאוכל היפני אינו מתובל מאוד והטעמים מאוד עדינים ולא תוקפים את בלוטות הטעם. גם הוואסבי, אותו ממרח ירוק שאין סושי בלעדיו, הרבה פחות חריף ממה שאנו מכירים בארץ. הסושי, גם במקומות הזולים ביותר (אלו עם המנות על המסוע) טרי וטעים יותר מכל סושי שנמצא פה. הסושי הנפוץ ביפן הוא הניגירי (כדורון אורז קטן ועליו פיסת דג או חי אחד מהים). הניגירי תמיד מאוד טרי ומאוד טעים. אני באופן אישי התחברתי מאוד לאונאגי – צלופח – שמוגש צרוב מעט על הגריל עם טיפת טריאקי מעל. רולים של סושי גם קיימים כמובן אך הם בד"כ מהסוג הקטן (מאקי) ופשוטים בלי צירופי הטעמים שאנו מכירים מישראל.

סוג מסעדות מעניין שנתקלנו בו היה מסעדה שבכניסה אליה יש מכונה הדומה למכונה לממכר סיגריות אלא שבמקום סיגריות, יש תמונות של מנות שונות. משלמים במכונה על המנה הרצויה, מתיישבים ליד הדלפק ומגישים למלצר-טבח את הפתק מהמכונה. המנה תוכן על המקום ותוגש תוך מספר דקות.

ואם נגענו בעניין המכונות , הרי שיפן אלופה בכל מה שקשור למכונות למכירת משקה ומזון. בגלל רמת הפשיעה הנמוכה, מכונות אלו שורדות ולא סובלות מחבלות או גניבות וניתן לרכוש בהן משקאות קרים וגם חמים החל ממים מינרלים ועד משקאות קפה מסוגים שונים. יש מכונות שמוכרות גם מנות אוכל שונות, למשל צ'יפס.

אוכל מפלסטיק – נראה כמו הדבר האמיתי

קינוח מיקי מאוס מהקונביני

דבר נוסף שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני היפני, היא חנות הקונביני. הקונביני שאפשר להקביל אותה לחנויות ה-AMPM שיש אצלנו, עובדות לרוב סביב השעון או עד שעות מאוחרות ומשמשות כסופרמרקט שכונתי שניתן לקנות בו אוכל ושתיה (גם ארוז וגם מוכן במקום), חטיפים שונים וגם קפה חם שמוכן על המקום. קפה זה עולה 100 ין (כדולר נכון ל-2013) וטעים יותר מכל כוס קפה שתוגש בכל סניף של סטארבקס כלשהו, בארה"ב או מחוץ לה. בחלק מהקונביני ניתן למצוא מקררים שהם בעצם מחממים ובהם עומדות פחיות קפה חם.

אי אפשר לדבר על אוכל ביפן מבלי להזכיר את הקינוחים היפנים שהטעם של חלקם הוא בהחלט עניין נרכש. תה ירוק, שעועית אדומה, אורז וקורנפלור הם מרכיבים נפוצים בקינוחים היפנים שתמיד נראים וארוזים בצורה אסטתית ומרשימה אך טעמם לעיתים מעט מוזר.

תה ירוק מככב בצורות שונות – כתה ירוק קר או חם (בד"כ ללא סוכר), בצורת גלידה, בחטיף קיט-קט, בצורת סירופ מתוק וירוק שמוזלף על ערימת קרח גרוס (מאוד מרענן ביום חם) וכמילוי לעוגיות שונות.

מנהגים ותרבות – הדבר 'היפני' הראשון שראינו כשהגענו ליפן היה איש צוות קרקע קד קידה עמוקה למטוס איתו הגענו כאשר זה חנה ליד בניין הטרמינל. הקידות ההדדיות הן חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית שמבוססת על כבוד הדדי בין איש לחברו. הכבוד מתבטא לא רק בקידות שהן הדבר הבולט ביותר אלא גם במחוות קטנות כמו החזקת הכפתור השומר את דלת המעלית פתוחה כשאנשים נכנסים ויוצאים ממנה או ויתור על מקום בתור למישהו כדי שיוכל להצטרף לחבר/בן משפחה שנמצא קדימה יותר בתור וכמובן גם בשפה המכילה רמות שונות של נימוס וכבוד.

ליפנים מנהגים שונים שנראים מוזרים ולעיתים משעשעים למי שלא מכיר או מבקר בפעם הראשונה ביפן. כחלק מן הנימוס הכללי, כאשר נכנסים לחנות או מסעדה יכריזו המוכרים או המלצרים בקול רם "איראשאימאסה!" שפירושו 'ברוכים הבאים'. במוסדות מעט יותר מכובדים כמו בנקים בהם הפקידים עסוקים מדי מכדי לקבל כל מי שנכנס בברכה, התקינו משטח או שטיחון ליד הכניסה שכאשר דורכים עליו נשמעת הקלטה של 'אירישאימאסה' בקול גבוה ודק.

קניות – אין דבר שאי אפשר לקנות ביפן. טוקיו היא גן עדן למי שרוצה לקנות. נכון שיפן אינה זולה כמו ארה”ב אך בהחלט אפשר למצוא מחירים נוחים לדברים רבים. קניית בגדים יכולה להיות משתלמת במיוחד ברשתות כמו יוניקלו, הרשת היפנית הזולה שמציעה בגדים באיכות גבוהה ומחיר נמוך. כאמור אם מחפשים אפשר למצוא מחירים טובים לעיתים ומבלי שהתכוונתי, יצא שמצאתי זוג נעלי נייק במחיר מצוין בערב האחרון לפני שחזרנו לארץ.

אלקרוניקה היא כמובן אחד הדברים שבהם יפן מפורסמת בכל העולם. עם זאת, מחירים של מוצרי אלקטרוניקה ביפן לא תמיד יהיו זולים או משתלמים לעומת מחירם בארה"ב או בישראל, בייחוד אם בודקים בחנויות הגדולות כמו יודובאשי קאמרה או ביק קאמרה. רובע אקיהברה בטוקיו שנחשב למכה של מוצרי אלקטורניקה, מכיל עשרות חניות שמוכרות מוצרי אלקטרוניקה במחירים שלעיתים מפתיעים לטובה. כך קרה שמצאנו מחיר טוב לצמד מכשירים סלולרים מתקדמים שמחירם שם היה זול בכ-35-40 אחוז מהארץ. אם ברצונכם לרכוש מכשיר סלולרי יפן רצוי לבדוק שהמכשיר תומך בתדרים שקיימים מחוץ ליפן ושהינו פתוח לכל סים (סים-פרי). הסיבה נעוצה בכך ששוק הסלולר ביפן כיום מתנהל כפי שהתנהג שוק הסלולר בארץ עד לפני הרפורמה ורוב המכשירים נמכרים דרך חברות הסלולר המקומיות בדילים שונים (חלקם משתלמים, חלקם לא) ומכשיר של חברה אחת אינו פתוח לחברה אחרת.

אך רוב הקניות שביצענו היו של מזכרות ודברים קטנים שאת רובם קנינו בחנויות '100 ין' (ובאמת עלו 100 ין) או בחנויות מזכרות שונות. כמובן שיש מקומות יקרים להחריד כמו החנויות המפוארות בגינזה, שבטוקיו אבל ספק רב אם תייר כלשהו יקנה שם משהו.

היפנים מעדיפים לסחור בכסף מזומן למרות שכרטיסי אשראי יתקבלו כמעט בכל מקום. כאשר באים לשלם יש להניח את הכסף (או כרטיס האשראי) על מגש קטן שמונח על הדלפק ליד הקופה או מוסרים אותו בשתי ידיים למוכר/ת שיקחו אותו בשתי ידיים. המוכר או המוכרת מכריזים בקול איזה סכום התקבל ולאחר שהחזירו עודף, כמובן על המגש הקטן או ישירות לידיכם בשתי ידיים (בתוספת קידה קטנה לעיתים), הם מכריזים בקול מה הסכום שהוחזר.

תקשורת סלולרית – כאשר נסענו ב-2013 לא הייתה אפשרות לתיירים לרכוש כרטיסי סים מקומיים לשימוש ביפן. האופציה היחידה לשיחות ביפן הייתה כרטיס סים בינלאומי ובירור שערכתי לפני הנסיעה העלה שהעלות גבוהה מדי והתמורה לא מספיק טובה בייחוד אם גלישה סלולרית היא השימוש העיקרי. הפתרון הכי זול והכי נוח למי שזקוק רק לגלישה, הוא נתב אינטרנט אלחוטי סלולרי המשדר תקשורת אינטרנט אלחוטי (פוקט וייפיי) ומאפשר להתחבר אליו בעזרת התקן הויי-פיי הקיים בכל סמארטפון כיום. ניתן לחבר למכשיר כזה עד 5 מכשירים סלולרים או טאבלטים במקביל. הגלישה מוצפנת כך שאין סיכוי לטרמפיסטים לא רצויים.

אנחנו שכרנו נתב כזה יפני, בעזרת דני, החבר שגר ביפן בעלות של כ-80 דולר לתקופה של 30 יום. הוא שימש אותנו רק כ-14 יום, משך השהייה, אבל התמורה למחיר הייתה מלאה. הסוללה שלו החזיקה מעמד כ-5-9 שעות (תלוי במקומות בהם היינו ותלוי במצב הרשת הסלולרית באיזור כי הראוטר הוא למעשה מכשיר סלולרי שמשמש כנקודת גישה). המכשיר עצמו קטן (בערך בגודל של מכשיר סלולרי מלפני כ-10 שנים) וניתן להצפין אותו בתיק ולא להרגיש בקיומו. הגישה לרשת מוצפנת בסיסמה כך שאין אפשרות שיהיו טרמפיסטים לא רצויים על הרשת. בגלל אורך החיים הלא יציב של הסוללה בכל פעם שהיינו במקום בו יש רשת אלחוטית חופשית (בכל בתי המלון בהם שהינו, פרט למלון האחרון בטוקיו שבו רצו תשלום על החיבור) התחברנו אליה או שחיברנו את הראוטר לחשמל. בעזרת הרשת הזו יכולנו לקיים בקלות שיחות סקייפ עם המשפחה בארץ באיכות קול מצוינת ובאיכות תמונה סבירה.

בסוף השימוש, ביום הטיסה חזרה, ארזתי את הראוטר בנרתיק שבו הגיע עם כבל ההטענה, הכנסתי למעטפת קרטון מבוילת וממוענת (שגם הגיעה עם הראוטר) ואת המעטפה שילשלתי לתיבת דואר רגילה ברחוב.

כיום (2016) ניתן לשכור מכשיר כזה גם בארץ דרך חברת ובינג. המכשיר של חברת ובינג הוא בעל סוללה חזקה יותר שמחזיקה מעמד מעל ל-10 שעות ברציפות גם בשימוש אינטנסיבי. בנוסף, חברות הסלולר הישראליות מציעות היום חבילות גלישה גם ליפן למי שנוסע לחו”ל. חשוב לוודא לפני שנוסעים שיש לכם את ההגדרות הנכונות של הרשת בטלפון כדי למנוע בעיות התחברות לאחר הנחיתה.

כסף ועלויות – כאמור, היפנים מעדיפים מזומן למרות שכרטיסי אשראי מתקבלים בכל המקומות כמעט (בטח בערים הגדולות, קצת פחות בטוח ביישובים כפריים קטנים). אנחנו לקחנו איתנו במזומן את כל הכסף שחישבנו שנזדקק לו ועוד כמה מאות דולרים לגיבוי למקרה חירום וכמובן שגם כרטיס אשראי.

ניתן למשוך כסף מזומן מכספומטים עם כרטיסי אשראי אך תיתכן בעיה מסוימת בסופי שבוע מחוץ לערים הגדולות, לכן מומלץ להצטייד במזומן אם יוצאים לטייל באיזורים נידחים בסופ"ש.

רוב הכסף המזומן היפני אזל לנו עד סוף הטיול אבל פרט לפעם אחת בה שילמנו בכרטיס אשראי כי סכום הקניה היה גדול, לא חרגנו מהסכום המתוכנן והכסף שילם עבור כל מה שתוכנן – לינות, אוכל, קניות ונסיעות.

הדעה הרווחת היא שיפן היא מדינה יקרה להחריד והאמת היא שזה כבר לא כך. יפן אינה זולה אך גם לא יקרה כפי שחושבים. אנחנו הגענו למסקנה שיפן זולה מאירופה במקרים רבים. למשל, בכל קונביני (רשתות מינימרקטים של סבן-אילבן וכדומה) ניתן לקנות כוס קפה טחון טרי ב-100 ין השווה בערכו לדולר. זול יותר מקופיקס.

מה שבאמת יקר אלו רכבות השינקנסן אך הפתרון לזה טמון, כאמור, ב- JR Pass שמוזיל את עלויות הנסיעה ברכבת הזו והופך אותה למשתלמת הרבה יותר.

לינה – יפן משופעת במקומות לינה בכל דרגה ותקציב. החל מאכסניות נוער ומלונות קפסולה ועד מלונות פאר במאות ואלפי דולרים ללילה. יש כמובן דרגות ביניים ואנו שהינו במלונות מסוג 'מלונות עסקים' שהיו בינוניים בגודלם ובינוניים פלוס ברמתם (סביב ה-3 כוכבים). המלון הזול ביותר היה בהירושימה ועלה כ-70 דולר ללילה לשנינו בחדר מרווח במושגים יפנים ומצויד כמו כל המלונות מסוג זה. המלון היקר ביותר היה בטוקיו ועלה כ-150 דולר ללילה, שנחשב למחיר זול למדי בהתחשב במיקומו המעולה של המלון.

המלון הטוב ביותר מבחינת איכות/שירות/מחיר/מיקום היה בקיוטו. המיקום שלו הוא 5-10 דקות הליכה מתחנת תחתית שממנה אפשר להגיע ישירות לאוסקה ברכבת פרברית (45 דקות נסיעה) ולכל רחבי קיוטו. חדר המלון היה בגודל סביר (לא קופסת נעליים אבל קטן יותר מהחדר בהירושימה) ומצויד כרגיל בכל הפינוקים האופיינים למלונות עסקים/מלונות בינוניים. ארוחת הבוקר הייתה גם מערבית וגם יפנית והצוות היה מאוד יעיל. יתרון נוסף, למי שאוהב, במלון יש סנטו – בית מרחץ ולאורחי המלון יש את האפשרות להשתמש בו חופשי.

מפאת בעיות גב וסירובו של השותף לטיול לא יצא לנו להתארח ב'ריוקן' – מלון יפני מסורתי בו ישנים על פוטון והכל מתנהל כמו בבית יפני אמיתי. גם מחירם של אלו יכול להיות זול מאוד או יקר מאוד (כמו ריוקן פוג'יה בהאקונה). אולי בביקור הבא.

*כל התמונות בבלוג צולמו ע”י עמרי מתתיהו, ספטמבר 2013. אין להשתמש ללא אישור*