ישראלימאן אין ג'אפאן: ישראלימאן אין ג'אפאן

חלק שני: נארה, הירושימה ומיאג'ימה

שער הטוריי הענק במיאג'ימה (צולם ע"י עמרי מתתיהו, ספטמבר 2013)

המשך מהחלק הראשון בו ביקרנו באוסקה וקיוטו.

ביום האחרון בקיוטו, בכדי לסכם את הפרק ההיסטורי – דתי, נסענו לנארה שהיא עיר בעלת חשיבות דתית היסטורית לדת השינטו והבודהה. במאה השמינית לספירה שימשה נארה בירת יפן ובשנת 784 איבדה תואר זה לקיוטו. נארה נמצאת כחצי שעה נסיעה ברכבת רגילה מזרחית לקיוטו ומתחנת הרכבת ניתן להגיע אל עיקר האתרים המעניינים בהליכה של כ-20 דקות.

חניון אופניים בתחנת הרכבת בנארה

אחד הרגעים המפתיעים והמשעשעים בטיול אירע בדרכנו מתחנת הרכבת של נארה לכיוון מקדש טודאי-ג'י. עצרנו למנוחה ברחבה של מקדש מפורסם אחר - מקדש קופוקוג'י - כשניגש אלינו יפני מבוגר וניסה לברר מהיכן אנחנו ואיזו שפה אנו דוברים. הוא שאל אם אנחנו מדברים צרפתית, אמרנו לו שאנו דוברים אנגלית ואז שאל מהיכן אנחנו. כשאמרנו שאנו מישראל הוא אמר בעברית: אני מדבר עברית!

אחרי שהרמנו את לסתותינו מהרצפה מההפתעה של יפני דובר עברית, הסביר לנו האיש החביב שהיה מתנדב בקיבוץ בישראל בתחילת שנות ה-70 אחרי מלחמת יום כיפור ולמד פה קצת עברית. הוא אמר לנו שהוא מדריך מתנדב במקדש ולקח אותנו לסיור מעניין במקדש קופוקוג'י ובמוזיאון שנמצא בתחומו. המקדש משמש כמתחם ראשי של בית הספר הבודהיסטי 'הוסו'. המבנים הבולטים בו כיום הם פגודה בת חמש קומות ואחת בת שלוש קומות ושלושה היכלים גדולים ומרשימים.

אבל אין ספק שגולת הכותרת של הביקור בנארה הוא מקדש טודאי-ג'י העצום בו נמצא פסל בודהה ענקי בגובה של כ-16 מטרים. מבנה המקדש מרשים כשלעצמו ונחשב למבנה העץ הגדול ביותר בעולם. מתחם המקדש כולו הוכרז בשנת 1998 כאתר מורשת עולמי ע”י אונסק”ו.

פרט לפסל הבודהה הענק נמצאים במקדש פסלים נוספים ואטרקציה ספק תיירותית, ספק דתית – באחד מעמודי המקדש נקדח חור סמוך לרצפה והאגדה אומרת כי מי שיצליח לעבור דרכו מבלי להיתקע, יגיע לנירוונה.

מקדש טודאי-ג'י העצום, נארה

הבודהה הענק במקדש טודאי-ג'י, נארה

מי שעובר בחור – מגיע לנירוונה (עבר הילד), מקדש טודאי-ג'י, נארה

אטרקציה נוספת בנארה הם איילים נקודים מבויתים המסתובבים חופשי בפארק סביב המקדשים השונים. איילים אלו רגילים לנוכחות בני אדם ולא בורחים כשמתקרבים אליהם. באיזור מקדש טודאי-ג'י נמכרים קרקרים עגולים שניתן לתת לאיילים לאכול אך רצוי להיזהר לא לקבל ביס מהם מכיוון שהם כבר יודעים שהקרקרים מיועדים להם וממתינים לתייר הבא שיקנה חבילה ויאכיל אותם (ואף נוגחים קלות במי שקונה את אותם קרקרים).

איילים נקודים מבויתים, נארה

איך להשתמש בשירותים יפנים

ארבעת הימים והלילות שהקדשנו לקיוטו חלפו ביעף והגיע זמננו להמשיך ליעד הבא. הדרך הטובה והנוחה ביותר לטייל ביפן היא כמובן בתחבורה הציבורית ובעיקר בשינקנסן – רכבת-העל המרשימה. הייתה זו הפעם הראשונה (אך לא האחרונה) בה פגשנו ברכבת השינקנסן המפורסמת. רכבת זו, הידועה גם בשם 'רכבת הקליע' על שם עיצוב החרטום של קרונות הקצה הראשונים שלה בשנות ה-60, היא פלא טכנלוגי מרשים ומעורר קנאה.

הרכבת שהחלה לפעול ב-1964, לכבוד האוליפיאדה שנערכה בטוקיו באותה שנה, צמצמה את המרחקים ביפן והנסיעה בה שנראית לנו, בוגרי רכבת ישראל, כמשהו לא מן העולם הזה, מהווה עניין שגרתי לחלוטין עבור היפנים.

למי שלא נסע מעולם ברכבת מהירה באמת, הנסיעה בשינקנסן מספקת חויה מרשימה. לשינקנסן יש כ-500 רכבות ביום ממוצע והקו בין אוסקה לטוקיו הוא העמוס ביותר מבין כל הקוים.

מסילות הרכבת של השינקנסן שונות מאלו של שאר הרכבות ביפן. מסילת השינקנסן היא מסילה ברוחב סטנדרטי כמו זה המקובל באירופה, בארה"ב וכמעט בכל מקום אחר. שאר המסילות ביפן הן צרות וזאת בגלל אופיה ההררי של המדינה שאילץ שימוש במסילה צרה כדי לאפשר לרכבות להתפתל בין ההרים. אך בניגוד לרכבות 'רגילות', השינקנסן אינה מתאימה את עצמה לתוואי השטח אלא מאלצת את השטח להתאים עצמו אליה.

מהנדסי הרכבת בנו את המסילה ישרה ככל האפשר על גשרים ובתוך מנהרות ועם שיפוע מינימלי כדי להבטיח מהירות גבוהה לאורך רוב המסילות. בנוסף בגלל הצפיפות הגבוהה בערים הגדולות ביפן, תשתיות מסוג זה נבנות זו מעל זו ולא זו לצד זו. חתך טיפוסי של תחנת רכבת גדולה בעיר יפנית יהיה בנוי מרכבת תחתית, מעליה רכבות פרבריות, קלות ובין עירוניות רגילות (לעיתים ביותר ממפלס אחד) ולמעלה רציפי השינקנסן והמסילות שלפעמים נמצאות בגובה קומה חמישית או שישית ועוברות במרחק של מטרים ספורים מהבניינים הסמוכים (תופעה שניתן לראות בצורה נרחבת בעיר טוקיו).

הרכבת עצמה נראית כמו מטוס עתידני ללא כנפיים, אוירודינמית, בד”כ בצבעי לבן עם פסים כחולים וקרונות קצה (אחורי וקדמי) עם חרטום באורך של כ-15-20 מטרים שכולו אומר עוצמה ומהירות. לרכבת אין קטר וכל חלקיה הם קרונות שכל אחד מכיל מנועים המניעים את הרכבת כולה ולכן היא מסוגלת להגיע למהירות תלת ספרתית בקלות.

פנים הקרונות מרשים לא פחות עם מושבים שמזכירים מושבי מטוס עם מרווח רגליים של כ-80 ס"מ (מספיק כדי להעמיד מזוודה בינונית לפני רגלי הנוסע ועוד יישאר לו מקום). על הרכבת נמצאת דיילת העוברת במהלך הנסיעה ומוכרת משקאות חמים וקרים, כריכים וחטיפים וכל זאת בחיוך ובנימוס יפני טיפוסי.

במהלך הנסיעה ייכנס לקרון הכרטיסן ויבדוק את כרטיסי הנוסעים שעלו בתחנה האחרונה בלבד. אם יצא מן הקרון מהצד הפונה לכיוון הנסיעה (שאליו גם פונים כל המושבים בקרון), הוא יעצור בפתח הקרון, יסתובב לכיוון הנוסעים ויקוד קידה לפני שימשיך לקרון הבא. אחד הדברים המפתיעים הוא שהכרטיסן יסמן לעצמו עם עיפרון בפנקס קטן אילו נוסעים בדק. שיטה 'אנלוגית' זו לניהול הרישום עומדת בסתירה לפלא הטכנולוגי שהשינקנסן עצמה מהווה. אבל זוהי עוד דוגמא לייחוד של יפן – חדש מול ישן, מסורתי מול מודרני.

אם יהיה צורך להחליף רכבת בדרך, הרכבת הבאה תעמוד ברציף הסמוך לרציף אליו ירדתם מהרכבת הקודמת כך שאין צורך להתרוצץ ברחבי התחנה בחיפוש אחרי הרכבת הבאה ואת 20 הדקות בין שתי הרכבות תוכלו לנצל לרכישת שתייה באחת ממכונות השתיה הפזורות בכל מקום או סתם בבהייה ברכבות שינקנסן היוצאות ונכנסות בקצב מעורר השתאות ולצפות בצוות ניקיון עולה על רכבת שינקנסן שזה עתה נכנסה לתחנה ובתוך 7 דקות מנקה רכבת של 8-16 קרונות (לא שיש מה לנקות..) והופך, אם צריך, את המושבים לכיוון הנכון. מושבי הנוסעים בשינקנסן מסתובבים ב-180 מעלות כדי שאף אחד לא יסע עם הגב לכיוון הנסיעה.

תיירים המבקרים ביפן יכולים לרכוש כרטיס המקנה להם נסיעה חופשית בכל הרכבות השייכות לרשות הרכבות הממשלתית - Japan Rail או JR בקיצור. ה-JR Pass הפך כמעט לרכישת חובה לכל תייר שמתעתד לטייל ביפן בין יעדים שונים. בעיקר בגלל שכרטיס זה הופך למשתלמת מאוד את הנסיעה ברכבות, בייחוד בנסיעות בין עירוניות ומקנה נסיעה חופשית כמעט ללא הגבלה גם בשינקנסן. הכרטיס ניתן לרכישה לתקופה של שבוע עד שלושה שבועות ויש להפעילו שלושה חודשים מרגע הקנייה (שאפשר לבצע רק מחוץ ליפן ורק למי שאינו אזרח יפני או תושב יפן). מרגע ההפעלה מתחיל להיספר זמן התוקף של הכרטיס. אנו נסענו ליפן לשבועיים וקנינו את הכרטיס לשבועיים. נכון ל-2013, מחירו של כרטיס כזה לשבועיים היה כ-450 דולר (כולל משלוח עם פדאקס עד בית הלקוח). ייתכן שעם תכנון מעט יותר מוקפד היינו יכולים להסתפק בכרטיס של שבוע בלבד ולחסוך עוד קצת כסף. אבל הכרטיס שימש אותנו גם בנסיעות בתוך הערים, בעיקר בטוקיו וגם אם לא נסענו בעלות ששווה לעלות הקניה שלו, זה היה שווה את החוויה.

כדי להשתמש בכרטיס החופשי בשינקנסן יש צורך לסור לאחד ממשרדי הכרטיסים של JR שנמצאים בכל תחנה כמעט בה עובר קו כלשהו של JR. הפקיד בודק את הכרטיס החופשי ומנפיק כרטיס נסיעה לתאריך ספציפי עם מקום שמור (מספר קרון ומספר מושב) וציון עיר היציאה, עיר היעד ונקודות החלפת רכבת אם יש כאלו. ניתן גם לנסוע בשינקנסן ללא כרטיס עם מקום שמור אך בקוים מסוימים זה כמעט בלתי אפשרי בגלל העומס הגדול בהם. כדי לנסוע ללא כרטיס עם מקום שמור או בקוים בין עירוניים רגילים או עירוניים של JR פשוט צריך להראות לשומר/שוטר את הכרטיס בכניסה לתחנה וזהו.

לטוס בלי כנפיים, שינקנסן בתחנת קיוטו

יותר נוח ממחלקת תיירים בכל חברת תעופה, שינקנסן

העיר הירושימה הייתה היעד הראשון אליו נסענו בשינקנסן. נסיעה זו גם הבהירה לנו עד כמה מהירה הרכבת הזו. לקיוטו הגענו מאוסקה ברכבת רגילה, פרברית והנסיעה ארכה כשעה. כדי לנסוע להירושימה מקיוטו צריך לעבור דרך אוסקה ואת המרחק בין קיוטו לאוסקה עברנו בשינקנסן ב-15 דקות בלבד.

הנסיעה כולה ארכה כשעתיים וחצי ובשעת צהריים מוקדמת מצאנו עצמנו יורדים מהרכבת בתחנת הירושימה. מתחנת הרכבת לקחנו מונית אל המלון כדי לא להתעסק בניווט בתחבורה הציבורית בתוך הירושימה. בקיוטו נסענו יותר מפעם אחת במונית וכמו כל מונית ביפן גם זו הייתה מצוחצחת ונקייה, נהגה לבוש מכנסיים כהים, חולצה לבנה, כפפות לבנות וכובע. בתוך מספר דקות הגענו למלוננו שנמצא מרחק הליכה מפארק השלום.

במלון נאמר לנו כי נאלץ להמתין כשעתיים או שלוש עד שנוכל להיכנס לחדר. מכיוון שגם כך לא התכוונו להישאר בחדר, הותרנו את המזוודות אצל פקידי הקבלה ויצאנו להסתובב ולחקור את הפארק (כשחזרנו מספר שעות מאוחר יותר המזוודות כבר היו בחדר שהוקצה לנו).

לא היה לנו מידע מוקדם על מקומות לינה בהירושימה ובחרנו את המלון המסוים הזה בגלל קרבתו לפארק השלום, אך רק כאשר יצאנו מהמלן והתחלנו לצעוד לכיוון הפארק גילינו עד כמה אנו קרובים אליו. אחרי פחות מ-10 דקות הליכה מצאנו עצמנו בפתח הפארק הנמצא לאורך הנהר. פינקנו עצמנו בגביע גלידה בטעם תה ירוק וצעדנו בשבילי הפארק השליו. השקט, היופי והנקיון של הפארק מקשים על המבקר להאמין ש-70 שנה לפני כן, באוגוסט 1945 העיר כולה נחרבה כמעט לחלוטין כאשר הוטלה עליה פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה.

הירושימה מוכרת לעולם בעיקר בגלל הטרגדיה הנוראה ואין תייר שמגיע אליה שלא הולך לבקר באתרים הקשורים באותה טרגדיה: כיפת הפצצה - אותו מבנה של אולם הנשפים ששרד את הפיצוץ האדיר למרות ודווקא בגלל היותו קרוב למוקד הפיצוץ, שלל האנדרטאות להרוגים והפצועים, שעון הזכרון שמצלצל כל בוקר בשעה 8:15 דקות, השעה בה הוטלה הפצצה, אש התמיד שתכובה רק כאשר יושמד הנשק הגרעיני האחרון וכמובן מוזיאון השלום.

מבין האנדרטאות, המרשימה ביותר ונוגעת ללב היא אנדרטת הזיכרון של הילדים שנבנתה לזיכרה של סאדאקו סאסאקי. היא נולדה בהירושימה במהלך המלחמה והייתה בת שנתיים כאשר הוטלה הפצצה. כתוצאה מנזקי הקרינה חלתה בגיל 12 בלוקמיה. בעקבות המחלה, החליטה סאדאקו לקפל אלף עגורי נייר לפי האמונה השינטואיסטית כי קיפול עגורי נייר הוא סגולה להצלחה ובריאות. לרוע המזל, סאדאקו מתה לאחר שקיפלה 644 עגורים בלבד. סיפורה התפרסם בעולם והביא למסורת של קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום בעולם. האנדרטה לזיכרה של סאדאקו מלאה בעגורי נייר שקיפלו ילדים בהתאם למסורת הזו.

אנדרטה אחת מיני רבות, פארק השלום, הירושימה

כיפת הפצצה' – מבנה אולם הנשפים ששרד את האטום, הירושימה

אנדרטת הזיכרון של הילדים לזיכרה של סאדאקו סאסקי, הירושימה

דגם העיר הירושימה לאחר החורבן עם ציון מוקד הפיצוץ (הכדור האדום), מוזיאון השלום, הירושימה

כניעת היפנים לאחר הטלת הפצצה השניה על העיר נגסקי, הביאה לסיום המלחמה ולכיבוש יפן ע”י האמריקאים. הכיבוש האמריקאי נועד למטרות שיקום יפן ובמסגרתו שוקמה גם העיר הירושימה כולה ונבנתה מחדש בדגם של עיר אמריקאית טיפוסית עם רחובות ושדרות רחבות בשתי וערב. רשת יעילה של חשמליות, שפעלו בעיר גם לפני שנחרבה, משמשת כתחבורה הציבורית העיקרית בעיר ומעניקה לה נופך מעט אירופי.

חשמלית ישנה עדיין בשירות, הירושימה

השיטוט בפארק הוביל אותנו אל מוזיאון השלום שהביקור בו מדגיש עוד יותר את הניגוד בין השלווה העכשיוית של הירושימה לעומת הגיהינום ששרר בה אחרי הטרגדיה של אוגוסט 1945. חלקו האחרון של המוזיאון המספר את סיפורם של קורבנות הפצצה מטלטל ומזעזע ממש.

לא מעט טענו כלפי היפנים כי הם ממעיטים בחלקם במלחמת העולם השניה ובתהליכים שהובילו לאותה הפצצה שהחריבה את הירושימה ואחריה את נגסקי. מוזיאון השלום, למרות התמקדותו בעיקר בזוועות הפצצה מנסה להציג את הסיפור בצורה נייטרלית, להסביר מדוע הופלה הפצצה דווקא על הירושימה ומדגיש את הסכנה הצפויה עדיין בעולם כל זמן שישנן מדינות המחזיקות בנשק גרעיני בכמות היכולה לחסל את כל אוכלוסיית העולם כמה וכמה פעמים.

גלידת תה ירוק

מכונות שתיה וחטיפים. כחול – קר, אדום – חם

אך הירושימה ידועה לא רק בגלל הטרגדיה הנוראית של תושביה אלא גם בגלל דבר נוסף, אחר לגמרי - מאכל שנולד לפני כ-100 שנים ותפס תאוצה אחרי מלחמת העולם – אוקונומיאקי. פירוש השם הוא 'מה שאתה רוצה' ובניגוד לכל מאכל יפני אחר שתמיד נראה אסתטי ומסודר, מאכל זה הוא עירבוביה של מרכיבים שנותנת בסוף מעין לביבה-חביתה-פנקייק יפני.

אוקונומיאקי נפוץ מאוד באיזור הירושימה ואוסקה אבל ניתן למצוא את המאכל המיוחד הזה כמעט בכל מקום ביפן. האוקונומיאקי בהירושימה נחשב לטוב ביותר (וגם המסובך ביותר להכנה).

המרכיבים הבסיסיים הם מעין חביתית ועליה הר של כרוב ירוק קצוץ, אטריות סובה (כוסמת), ביצה ובשר (בד"כ בשר חזיר – בייקון). במקום בשר ניתן להוסיף מאכלי ים ומרכיבים אחרים כיד הדמיון. בעוד שבאוסקה (ובשאר המקומות) המרכיבים מעורבבים יחדיו לפני הטיגון, בהירושימה הם עולים על הפלטה אחד – אחד. ראשונה החביתית שהיא הבסיס ועליה מתווסף הכרוב והאטריות. ההר הקטן הזה מעוגל בעזרת צמד שפכטלים למעין אומלט ורק טבח אוקונומיאקי יפני ידע איך להפוך את כל העסק הזה מבלי שיתפרק. בשלב הבא מוסיפים מרכיבים נוספים – נקניק, נבטים, גזר, שרימפס, שבבי טמפורה וכו'. מנה אחת בסגנון הירושימה יכולה להשביע בלי בעיה זוג רעב. האוקונומיאקי של אוסקה וטוקיו קטן יותר ואישי. אבל בכל סגנון שתבחרו מדובר במעדן שנזלל בתאבון רב וייאכל גם ע"י סרבן אוכל יפני הגדול ביותר, למשל, אבי היקר שהכתיר אותו כמאכל היפני החביב עליו. ישנם מקומות אוקונומיאקי בהם הסועדים מכינים בעצמם את האוכל על פלטה חמה הממוקמת במרכז השולחן (נפוץ יותר במקומות בהם מגישים אוקונומיאקי בסגנון אוסקה שהוא פשוט יותר להכנה).

באוקונומיאקי נתקלנו בפעם הראשונה לגמרי במקרה, דווקא באי מיאג'ימה הסמוך להירושימה. חיפשנו מקום לאכול משהו וראינו דרך חלון המסעדה דלפק שעליו הייתה פלטה חמה עצומה ומהבילה. נכנסנו, התיישבנו ואחרי עיון קצר בתפריט הבנו בערך מה אנחנו רואים והזמנו, השף יחד עם אישתו ובנותיו החלו לעמול על הכנת האוקונומיאקי לכל הסועדים היושבים לאורך הדלפק כשלכל אחד יש את חלקו בהכנה. מרשים וטעים.


אוקונומיאקי בהכנה על הפלטה החמה. איך הופכים את זה?

אוקונומיאקי על הפס. כדאי לחכות

אוקונומיאקי מוכן לאכילה. איטאדאקימאס!

להירושימה מגיעים לא רק בגלל הסמל שהיא אלא גם בגלל האי מיאג'ימה השוכן במפרץ שלחופו שוכנת העיר. ההגעה אליו נעשית מהירושימה בעזרת מעבורת בשיט קצר של כעשר דקות. אל תחנת המעבורת בצד של הירושימה ניתן להגיע עם אחד מקווי החשמלית שמסתיים ממש בסמוך אליה. מחזיקי JR Pass יכולים לשוט במעבורת ללא תשלום.

האי מיאג'ימה מפורסם בעיקר בגלל שער הטוריי הענק העומד בתוך מי האוקיינוס ושאליו ניתן להגיע רגלית בשעות השפל. שער הטוריי עומד מול מקדש איצוקושימה (למעשה זהו גם שמו האמיתי של האי) שחלקו עומד על כלונסאות ובשעת הגאות נמצא למעשה בתוך המים.

האי נחשב לקדוש ואסור להיוולד בו או להיקבר באדמתו ולכן אין עליו בית יולדות ובית קברות. אוכלוסיית האי קטנה ומורכבת בעיקר מכוהני שינטו ואלו העובדים בחנויות השונות המיועדות להמון התיירים הפוקד את האי.

מוקד משיכה נוסף הוא הר מיסן, ההר הגבוה ביותר באי – כ-530 מטרים גובהו ואליו ניתן לעלות רגלית או ברכבל שתחנתו העליונה נמצאת במרחק של כחצי שעת הליכה מהפסגה. אנחנו עלינו עד לסופו של הרכבל העליון וויתרנו על הטיפוס הרגלי לפסגה ממש. גם מתחנת הרכבל העליונה נשקף נוף מרהיב של מפרץ הירושימה.