אוכל, קדימה אוכל! (פוסט אוכל #1)

כל מי שמבקר ביפן מהלל את האוכל היפני. בארצנו, סושי אהוב מאוד אלא שהקשר בין סושי בארץ לסושי ביפן, מסתיים בשם המשותף, בצורה הכללית ובמרכיבים הבסיסיים. מבחינת טריות אין מקום להשוואה. הסיכוי למצוא ביפן סושי לא טרי הוא אפסי. גם במקומות הכי זולים (למשל, סושי מסוע של 100 ין לצלחת), הדג תמיד יהיה טרי יותר מכל פיסת דג שתאכלו בסושי בישראל (והאמת שלא רק בישראל..).

האוכל היפני כמובן לא מסתכם בסושי. המטבח היפני עשיר מאוד ומכיל מנות מגוונות וטעימות מאוד. אלא שהפוסט הזה, לא מדבר על סושי, ראמן או יאקיניקו. לא, הפוסט הזה הוא על דברים אחרים. חטיפים, מעדני חלב, גלידות וכו. בכל סופר ביפן אפשר למצוא כל דבר (כמעט) שאפשר למצוא בסופר בישראל, באירופה או בארה"ב, לצד דברים שאפשר למצוא רק ביפן.

אלא שאותם מוצרים לא יפנים שנמכרים ביפן, אמנם מופיעים בצורה המוכרת לנו ובטעמים המוכרים לנו אבל גם בגרסאות מקומיות שיש רק ביפן. למשל, גלידות בטעמים שיש רק ביפן, יוגורטים שונים בטעמים שלא נתקלתי בהם בשום מקום אחר וחטיפים שלעיתים לא ברור על מה חשב מי שהמציא אותם.

נתחיל במספר חטיפים שנתקלתי בהם מאז שהגעתי לפה. למרות שאני לא איש של חטיפים, המצאי האדיר של חטיפים שונים ומוזרים שקיים פה, גורם לי להתפתות ולנסות חטיפים שונים ומיוחדים.

אז קדימה:

מספר 1: חטיף של בוטנים וקרקרי אורז מיובש עטופים באצה. הבוטנים הם בוטנים. הקרקרים המוזרים האלו, פריכים מאוד ובגלל האצות, הטעם מזכיר קצת.. סושי.. 

סיכום: לא רע, יש מצב שאוכל שוב. עם בירה ליד.

חטיף בוטנים וקרקרי אורז מיובש עטוף באצה

מספר 2: חטיף תירס בטעם קרמל. קניתי את זה כי זה נראה כמו במבה. לא שמתי לב שזה תירס ולא בוטנים וגרוע מזה - יש בזה קרמל. ציפיתי לחטיף מלוח והופתעתי מהמתיקות. פריך כמו במבה, הטעם מזכיר סוכריות וורטר'ס אורגינל (שאני מתעב).

סיכום: לאוהבי במבה מתוקה.

חטיף תירס בטעם קרמל

מספר 3: חטיף בטעם קרם אנגלי (קסטרד). הצורה מזכירה קצת צ'יטוס. הטעם מלוח ואי אפשר להפסיק לאכול. לא התרשמתי במיוחד.

סיכום: ויתרתי. 

חטיף בטעם קרם אנגלי (קסטרד)

מספר 4: חטיף גבינות וסלמי מעושן. פה ציפתה לי הפתעה מוחלטת. הייתי בטוח שמדובר בעוד חטיף פריך רגיל ולהפתעתי גיליתי בתוך השקית, שלוש שקיות קטנות יותר וכל אחת מכילה בדיוק מה שמופיע על האריזה החיצונית - מקלות גבינה סטייל ברי/קממבר, מקלות גבינה מעושנת וחתיכות סלמי מעושן (מזכיר קבנוס). בבדיקה בסופרים שונים ובחנויות קונביני שונות, יש כמה סוגים דומים. כולם מיועדים ללכת עם יין או בירה.

סיכום: בהחלט אנסה שוב. הבעיה שמדובר בחטיף יקר יחסית לאחרים (מעל ל-300 ין לשקית).

חטיף גבינות וסלמי מעושן

 מוצרי חלב קיימים ביפן רק מאז שיפן נפתחה אל המערב. בעידן הגלובליזציה, מוצרי חלב נמצאים בכל מקום וגם ביפן. אלא שיפנים מתייחסים למוצרי חלב בצורה קצת שונה והמגוון של מוצרי החלב פה שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ או באירופה. למשל, חלב בקרטונים יש. אנחנו רגילים בארץ ל-3-4 יצרנים במקרה הטוב. פה יש כל כך הרבה סוגים של חלב מיצרנים שונים שפשוט אי אפשר לבחור. אני באופן אישי לא שותה חלב ובקפה מעדיף קצת שמנת (בארץ שמנת להקצפה) אלא שפה די קשה למצוא שמנת כזו ואחרי בדיקה בסופרים שונים מצאתי שלושה סוגים - שניים שמגיעים בקרטונים ממש קטנים ועולים די הרבה וסוג אחד שקיים בסופר שיש בו הרבה מוצרים מיובאים ולכן הוא מגיע בקרטון כפול בגודל אבל לא במחיר.

המעניין במוצרים המיובאים שרובם בעצם גרסאות של מוצרים שאנחנו מכירים שמיוצרות במיוחד ליפן עם כיתוב יפני ושמות יפנים. בחלק מהמקרים יש איזה כיתוב באנגלית אבל איכשהו תמיד הוא מעורבב עם יפנית. אתגר למאותגרים ביפנית ואתגר לגוגל לתרגם...

אבל אני סוטה מהנושא - מוצרי חלב. אז הם קיימים ויש מגוון. שמנת חמוצה טרם הצלחתי למצוא. יוגורט יש במגוון גדול בשני סוגים עיקריים - מעדני יוגורט מסוגים שונים. כמעט כולם מכילים פרי כלשהו או מאופיינים במתיקות מעודנת. יוגורט לא ממותק מגיע בקופסאות גדולות של חצאי ליטר/חצי קילו וחלק גדול מהן קרוי 'בולגריה' -　ブルガリア. למה בולגריה? אולי בגלל שבולגריה נמצאת בבלקן ומבחינת היפנים, יוגורט זה מאכל בלקני והם מכירים רק את בולגריה? .כבוד לבולגרים.

אני עדיין בשלבי של ניסוי וטעיה עם סוגים שונים של מעדני יוגורט ומוצרי חלב שונים. הרשימה הבאה מציינת את אלו שבלטו לטובה או היו פשוט שונים מכל מה שחשבתי שיהיו. היה מעדן אחד שבלט ממש לרעה והיה מעדן מחלב סויה שהיה מזויע. עף לפח אחרי כפית אחת.

מספר 1: יוגורט 'אקטיביה' בטעם קוקוס. לא ממש רשום אקטיביה אבל הצבעים והעיצוב זהה אז אני מנחש שזה כנראה מאותה משפחה (כפי שמעדני דנונה בארץ ובאירופה נושאים את הלוגו המוכר של דנונה). זה היה אחד המעדנים המוצלחים מאלו שניסיתי. טעם הקוקוס ממש מורגש ונדמה לי שאפילו היו כמה חתיכות ממש קטנות בתחתית. גודל המעדן דרך אגב, קטן בשליש מהמעדנים הקטנים שנמכרים בארץ.
סיכום: יקבל סיבוב שני.

מעדן 'ביו' (אקטיביה) בטעם קוקוס

מספר 2: פודינג קרם קפה. אני לא ממש זוכר מה היה השם של המעדן הזה אבל הוא היה מצוין. טעם קפה חזק ומרקם מוס-קרם. יש המון סוגים של מעדנים בטעם קפה וכולם נחמדים מאוד.
סיכום: לא מחליף קפה אבל יכול להחליף קובית שוקולד אחרי האוכל.

פודינג קרם קפה

מספר 3: גבינת מותכת עם תה ירוק. נמכרים פה סוגים רבים של גבינות מותכות אבל זה משך את עיני בגלל הצבע הירוק הבולט והכיתוב שמבטיח תה ירוק שאני מחבב מאוד. בביקור הקודם שלי ביפן זללתי גלידת תה ירוק בלי סוף. הגבינה הזו הייתה מפתיעה פעמיים - היא בצבע ירוק של תה ירוק ו.. היא מתוקה. הטעם מזכיר גלידת תה ירוק.
סיכום: גימיק נחמד, לא בטוח שאקנה שוב.

גבינה מותכת בטעם תה ירוק

אם כבר דיברתי על גלידה, באחד משיטוטי בסופר גיליתי שמוכרים מנות אישיות של גלידת האגן-דאז בטעמים שונים. בנוסף לטעמים הרגילים שאפשר למצוא כמו שוקולד ווניל, יש כמה טעמים מיוחדים וכמובן שניסיתי חלק מהם, אלא מה? מבין הרביעיה שלהלן, אחת הייתה גלידת שוקולד רגילה והשאר טעמים שלא ראיתי מעולם.

מספר 1: גלידת האגן-דאז בראוניז שוקולד. טעם חזק של בראוניז עם חתיכות קטנות של בראוניז פה ושם.
סיכום: גלידת שוקולד, אפשר לפספס פה?

גלידת האגן-דאז בראוניז שוקולד

מספר 2: גלידת האגן-דאז עוגת גבינה נדירה (תרגום ישיר). גם פה, טעם ברור של עוגת גבינה. קצת מוזר כשזה מגיע בתוך גלידה אבל מיוחד.
סיכום: מעניין אבל עדיף מספר 3.

גלידת האגן-דאז עוגת גבינה נדירה

מספר 3: גלידת האגן-דאז אגוזי מקדמיה. חתיכות של אגוזי מקדמיה הופכות את הגלידה הזו לנחמדה במיוחד.
סיכום: אהבתי.

גלידת האגן-דאז אגוזי מקדמיה

מספר 4: גלידת האגן-דאז תה ירוק. הגלידה האהובה עלי ביפן. אלו שנמכרות טריות בדוכנים מרעננות מאוד ביום חם, אבל גם זו שהגיעה בקופסא הייתה מצוינת.
סיכום: זה ירוק, זה תה, זה טעים.

גלידת האגן-דאז תה ירוק

ולסיום, כמה סוגי קינוח קטנים שניתן למצוא בכל קונביני:

מספר 1: עוגיות פלורנטין. זו הפעם הראשונה שאכלתי עוגיות כאלה אבל הם טעימות מאוד. גם במקרה הזה, ציפיתי למשהו מלוח וקיבלתי משהו מתוק.. אבל העוגיות האלו נחמדות מאוד והולכות יופי עם קפה (אני אישית מסתפק באחת בכל פעם). למי שלא יודע - עוגיות פלורנטין אלו עוגיות קטנות ריבועיות ופריכות מדבש, שקדים קרמל ופירות יבשים ללא קמח או ביצים. קרויות ע"ש העיר פירנצה.

עוגיות פלורנטין

מספר 2: פרוסת עוגת גבינה יבשה. יש המון סוגים של העוגה הזו פה. דילגתי עליהם לרוב ויום אחד החלטתי לבדוק מה זה בדיוק. היה נחמד, לא יותר. אין כמו עוגת הגבינה של אמא.

עוגת גבינה יבשה

מספר 3: גלידיניות Pino. זו הגרסה היפנית המגניבה מאוד לגלידיניות שאנחנו מכירים מהארץ. הגלידוניות קטנות יותר (כשליש מגלידונית ישראלית) ומגיעות בשלל טעמים. לקחתי את הטעם הקלאסי לשם התחלה. נמכרות באריזות אישיות של 6 ואריזות גדולות יותר אם רוצים לחלוק.

גלידוניות Pino

גלידוניות Pino

מספר 4: פוקי Pocki. פוקי הוא קלאסיקה יפנית. מקלות עוגיה מצופים כמעט לכל אורכם בשוקולד ונזללים בשניות (למה כמעט לכל אורכם? כדי שיהיה נוח להחזיק ולא להתלכלך מהשוקולד). לפוקי שלל טעמים ושלל העתקים של חברות מתחרות, אבל יש רק פוקי אחד. תאריך 11.11 הוא יום פוקי ביפן. למה? כי 11.11 נראה כמו 4 פוקי..

פוקי!

פוסט האוכל הבא יוקדש לראמן. יש למה לחכות. איטאדטקימס!

חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק ג'

בפרקים הקודמים: הגעתי ליפן, נכנסתי לדירה וטיפלתי בבירוקרטיה.

בשבועיים הראשונים ביפן התחושה שלי הייתה מוזרה. למרות שמקום המגורים לי הוא דירה אותה שכרתי, למרות שטיפלתי בכל מיני עניינים רשמיים שהפכו אותי לתושב זמני וחוקי לגמרי ביפן ולמרות שבזמן הזה גם התחלתי ללמוד (שזו בעצם הסיבה שבגללה הגעתי לפה), הסתובבתי עם תחושה של אירעיות.

מאז קיץ 1997 שבו נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל בלי ההורים, יצא לי לטייל לא מעט. ביקרתי ברוב מדינות מערב אירופה (בחלקן יותר מפעם אחת), הייתי שלוש פעמים בארה"ב, שלוש פעמים במזרח אסיה (אחת במסגרת העבודה, הפעמיים האחרות ביפן), אבל כל הנסיעות האלו לא ארכו יותר משלושה שבועות. 

בניגוד לרוב הצעירים הישראלים שאחרי הצבא יוצאים למסע של כמה חודשים במזרח או בדרום אמריקה, אני לא יצאתי למסע כזה. גם כי ידעתי שאני לא בנוי לטיול תרמילאי בתנאים מינימלים (אני אוהב את הנוחות שלי) וגם כי מסיבות שונות זה לא יצא. התגייסתי מאוחר לצבא, המשכתי לשירות קבע ומשם ישר ללימודים באוניברסיטה ובעשור הזה של גיל 20+, אם כבר היה לי את סכומי הכסף הנדרשים לטיול של כמה חודשים, העדפתי לנצל אותו למטרות אחרות.

לפני שנה, באוקטובר 2015, ביקרתי בסיאול וביפן. בסה"כ כ-19 ימים, 13 ימים מתוכם ביפן. אז ידעתי שהזמן שלי ביפן מוגבל והשתדלתי לנצל את הזמן טוב ככל האפשר. גם ההתנהלות שלי בכל מקום לינה הייתה התנהלות של מישהו שיודע הזמן שלו במקום הזה קצר. הוצאתי מהמזוודה רק מה שהייתי צריך כדי שיהיה לי כמה שפחות צורך להתעסק בסידורים אח"כ.

עוד באותו יום בו נכנסתי לדירה, כשהגעתי לפה בתחילת אוקטובר, פרקתי את המזוודה וסידרתי את כל הבגדים בארון ואת שאר הדברים שהבאתי כדי לקבל הרגשה של בית וקביעות. ביומיים-שלושה הראשונים דאגתי לקנות לדירה כל מיני דברים בסיסיים שצריך שיהיו בדירה - כלים שונים, חומרי ניקוי, כמה מגבות וכו'. ועדיין, בשבוע הראשון בתת-מודע שלי כל הזמן הייתה הרגשה שעוד שבועיים אני טס חזרה. כשההרגשה הזו הייתה צפה ועולה, הייתי תופס את עצמי ואומר - רגע, לא. אני לא חוזר עוד שבועיים. אני חוזר בעוד חצי שנה.

יום לפני שחלפו שלושה שבועות מהרגע שהגעתי, אמרתי לעצמי שבעוד יומיים אני למעשה שובר את מחסום שלושת השבועות שתמיד היה לי בנסיעות לחו"ל. תפסתי פתאום שמעולם לא הייתי מחוץ לבית ומחוץ לישראל, יותר מ-21 יום ברציפות. בשלב הזה כבר הייתי עמוק בתוך הלימודים. 

שלושה ימים אחרי שנחתתי באוסקה, הגעתי לבית הספר בפעם הראשונה. יום זה הוקדש להיכרות עם בית הספר ולמבחן רמת ביפנית כדי להחליט באיזו קבוצה לשבץ כל תלמיד. שילוב של שאריות ג'טלג ובלקאאוט, הביא לכך שלא הייתי במיטבי בבחינה ומצאתי את עצמי משובץ בקבוצת המתחילים. בתחילה זה ביאס אותי אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שאולי זה לטובה. אולי חזרה על הבסיס תעשה לי רק טוב מבחינת ידיעת השפה ובכל מקרה, אמנם הגעתי לפה כדי ללמוד יפנית, אבל גם כדי להנות ולחוות משהו חדש. 

באמצע אוקטובר בערך התחילו ממש הלימודים ומיד מצאתי עצמי עסוק רוב הזמן - בבקרים עובד ומהצהריים לומד. המחשבות המוזרות ותחושת האירעיות נעלמו והתחלתי להרגיש משהו חדש - התחלתי להרגיש שאני נכנס לשגרה מסודרת ונעימה. הרגשתי שאני מתאקלם.

זה לא סוד שביקור ראשון ביפן גורם לאנשים לתחושות שונות שמתחילות בהלם תרבות, ממשיכות בהנאה ופליאה מצורת ההתנהלות של היפנים והדרך בה הם עושים דברים ומסתיימת בסוג של דיכאון עם החזרה ארצה למציאות הים-תיכונית שכל כך שונה מיפן. רוב האנשים מטיילים ביפן תקופות קצרות של שבועיים-שלושה, אבל לפי מאמר של עיתון הארץ מסוף אוקטובר 2016, יש עליה מטורפת במספר הישראלים שנוסעים לבקר ביפן מאז 2010 - מ-6000 איש בערך למעל מ-20 אלף רק השנה. ולא רק זה, אורך הטיול הממוצע שלהם עלה לשלושה שבועות עד חודש. 

כשנמצאים ביפן לתקופה של שלושה שבועות ויותר ובמיוחד מי שחוזר ליפן לביקור שני ושלישי, מוצא עצמו מתחיל לאמץ דפוסי התנהגות יפנים - השתקת הטלפון בכניסה לרכבת התחתית, עמידה מסודרת בתור, קידות קלות ובאופן כללי, כבוד גדול יותר לסובבים אותם (משהו שכל יפני ממוצע עושה מלידה).

לתופעה הזו אני קורא 'התייפנות'. את המונח הזה שמעתי לראשונה במהלך הביקור הראשון שלי ביפן, ב-2013. דני, חברי הישרא-פני, נסע יחד איתי ועם אבי לקיוטו מאוסקה. אחרי שירדנו מהרכבת, הוא אמר שיש בערך 10-15 דקות הליכה אל המלון שלנו. היינו עם המזוודות ואבי אמר שאין לו שום כוונה ללכת ברגל עם המזוודות עד המלון והוא מעדיף לקחת מונית. דני, שאז חי ביפן כבר שבע שנים, אמר לו שמוניות ביפן יקרות. אבי אמר לו שהוא משלם ועצרנו מונית. הנסיעה ארכה קצת פחות מ-10 דקות ועלתה בערך 1200 ין. אחרי שירדנו מהמונית, אבי שאל את דני - נו, בשביל 1200 ין לשבור את הידיים והרגליים ולסחוב מזוודות?

דני משך בכתפיו, חייך ואמר: מה אני אגיד לך, התייפנתי.

התייפנות - תהליך בו מי שנמצא ביפן לתקופה מסוימת, מתחיל לאמץ מנהגים יפנים וסגנון חשיבה יפני. ככל שזמן השהיה ביפן ארוך יותר, תהליך ההתייפנות יהיה בעל השפעה חזקה יותר. מעבר למגורים במדינה מערבית יכול לעצור ואף להפוך את התהליך. ישנה טענה כי יש תקופת זמן שאחריה, גם עזיבת יפן לצמיתות, לא תוכל להפוך את התהליך לגמרי וכי תמיד ישארו שרידים של יפניות במי שחווה את התהליך.

כשהגעתי ליפן בסיבוב הנוכחי, דני אמר לי שהיפנים קצת קמצנים או יכולים להיתפס ככאלו בגלל ההתייחסות שלהם להוצאות מסוימות, למשל עלות של מונית. בתחילה לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון וחשבתי שהוא קצת מגזים או שזה סוג של ביקורת שיכולה להיות רק המישהו שחי פה כמה שנים. אחרי כשבועיים-שלושה של מגורים פה, התחלתי להבין למה הוא מתכוון. 

שני ביקורי הקודמים ביפן היו בתור תייר. ככזה, ההתייחסות שלי להוצאה כספית הייתה אחרת. השתדלתי להישאר בתוך מסגרת תקציבית כלשהי שהגדרתי מראש, אבל מכיוון שהייתי בחופשה, היד שלי על הארנק, הייתה קלה יותר. אחרי שיצא לי לנסוע ברכבת כמעט כל יום, ביקרתי בסופר כמה פעמים והבנתי כמה עולים דברים שונים ומה נחשב יקר או זול, התחלתי גם להבין מדוע יפנים מתייחסים למשל, למונית, כמשהו יקר. 

התפיינות לא נוגעת רק לעניינים כלכליים. הו לא. התייפנות נוגעת לרבדים נוספים, עמוקים יותר של החיים. היא נוגעת לצורה בה אתה מתנהל ביום יום בכל דבר - בהפרדת האשפה (עוד נדבר על זה בהמשך), בצורה בה אתה משלם בכל מקום, בכך שאתה משתיק את הטלפון בכניסה לרכבת ולא מעז לדבר בטלפון ברכבת, בדרך בה אתה עומד בתור, כל תור, בכל מקום. 

כמובן שתהליך דומה יכול לקרות לכל אחד שיעבור לחיות בכל מקום אחר ששונה במהותו מהמקום בו הוא נולד. אלא שלדעתי לפחות, התופעה הזו בולטת יותר ביפן מכל מקום אחר בגלל האופי המאוד קונפורמיסטי בו היפנים מתנהלים. רובם הולכים בתלם ונענים לנורמות חברתיות נוקשות למדי. אבל אדם זר, 'מערבי', גם אם הגיע ממדינה יותר רגועה מישראל, ימצא עצמו בתוך מספר חודשים ביפן, מאמץ צורות התנהגות יפניות מבלי שהתכוון. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על התייפנות.

שלא יובן לא נכון, ישראלי אני תמיד אשאר עמוק בפנים. גם אם אחיה פה מאה שנה. קשה להתנתק לגמרי ממה שאתה באמת. ואפילו יש כבר דברים שאני חווה ביום יום שגורמים לישראלי שבי לומר: בחייכם, באמת? אבל בהתנהלות היום-יומית שלי, התחושה היא שהתחלתי לפתח דפוסי התנהגות מקומיים. אפשר לומר, שבמידה מסוימת, התחלתי להתייפן..

חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק ב'

תקציר הפרק הקודם: נחתתי, קיבלתי תעודת תושב, הגעתי לעיר, הלכתי לאיבוד, קיבלתי טרמפ יפני למשרד המתווכת ומשם הגעתי לדירה אותה שכרתי.

יפן נתפסה במשך שנים כמקום יקר. והיא אכן הייתה מדינה יקרה מאוד בשנות ה-80. בשנות ה-90 היכה ביפן משבר כלכלי שהפיל את המטבע שלה והכניס אותה למיתון עמוק שלמעשה עד היום לא לגמרי התאוששה ממנו. בשנים האחרונות יפן הפכה זולה למדי למטיילים ויעידו על כך המספרים העולים של תיירים ביפן מכל העולם בכלל ומישראל בפרט (בכתבה בעיתון הארץ מסוף אוקטובר 2016 נאמר כי מספר התיירים הישראלים ביפן שילש את עצמו מ-2010 ועד 2016). 

אלא שטיול ביפן ומגורים ביפן הם שני דברים שונים לגמרי. נכון, האוכל שאוכלים הוא אותו אוכל, התחבורה היא אותה תחבורה ובילויים הם אותם בילויים. אלא שהתקציב הוא לא אותו תקציב ובנוסף, סעיף המגורים בתקציב הזה שונה לגמרי. ביפן יש בתי מלון לכל תקציב ולכל טעם וטווח הביניים הוא רחב מאוד והמחירים לרוב סבירים למדי (ואף זולים לעומת מקומות דומים במדינות אחרות). מגורי קבע ביפן זו אופרה אחרת לגמרי.

גודל של דירה ממוצעת ביפן ליחיד נע בין 15 מ"ר ועד ל-25 מ"ר ולרוב מדובר בדירות סטודיו שיש בהן מקום למיטה (לרוב מיטת יחיד), שולחן כתיבה, כיסא ועוד ארונית קטנה. בדירה כזו יהיה מטבחון קטן ובו מקרר קטן, מיקרוגל, כיריים (אם יש מזל, כיריים גז עם שתי להבות) ו.. זהו בערך. חדרון האמבטיה יכלול אמבט קטן ושירותים, במקרים רבים באותו חלל. בדירות רבות יהיה ארון עצום בגודלו. מדוע ארון כ"כ גדול? כנראה בגלל שארון כזה מיועד לאחסון של מזרן פוטון בשעות היום כך שהחדר יהיה פנוי ככל האפשר.  

הדירה אותה שכרתי היא בגודל של 25 מ"ר והיא לא דירת סטודיו. יש בה חלוקה ברורה בין החדר שמשמש כחדר שינה ומגורים לבין איזור המטבח, חדר האמבטיה והכניסה לדירה. כמו לכל דירה בגדלים האלה, גם לזו יש מרפסת, צרה וארוכה לכל אורך הדירה. הגישה אליה היא מחדר המגורים. על המרפסת הזו אי אפשר ממש לשבת והיא משמשת בעיקר לתליית כביסה ובה גם עומדת מכונת הכביסה. כשבחנתי הצעות לדירות שנשלחו אלי מאותו משרד תיווך, ראיתי כי כמעט כל הדירות שמוצעות דרך המשרד הזה, מכילות ריהוט חלקי ובסיסי. קריאה של האותיות הקטנות מגלה כי הריהוט החלקי הזה הוא למעשה בשכירות ומשלמים עליו בכל חודש. למרות זאת, בחרתי עדיין לקחת את האופציה הזו מהסיבה הפשוטה שלא רציתי להתעסק בחיפוש אחרי מיטה אחרי 20 שעות בדרך והגעתי למסקנה שלקנות מיטה, מזרן, שולחן וכו', יעלה לי כנראה אותו דבר כמו לשכור אותם או אולי פחות.. 

תשלום השכירות כולל בד"כ גם עלות חודשית של שימוש במים אבל חשבונות חשמל וגז יש לשלם בנפרד. דמי השכירות שלי כוללים גם הם מים, ביטוחים שונים, דמי שימוש חודשיים בריהוט וגם פוקט ויי-פיי שבלעדיו אין לי קשר לעולם. 

הייתי מודע לקוטנן של הדירות ביפן הן, ממה שראיתי בהצעות השונות לדירות וגם ממה שסיפר לי דני, חברי מאוסקה על הדירות שגר בהן בכל שנותיו ביפן. למרות זאת, ברגע שנכנסתי לדירה בפעם הראשונה, הייתי מופתע מכמה שהכל קטן וקומפקטי ועם זאת, נעים ונוח. במקום להכביר במילים, אתן לתמונות לדבר..

כניסה: פה מורידים נעליים, יפן או לא?

מטבח + חדר אמבטיה: החפץ השחור ליד המקרר אלו הכיריים שיש בהן גם מעין מגירה לצליית דגים

חדר אמבטיה: ראיתי כבר קטנים יותר

חדר המגורים: מיטה, שולחן, כיסא, קולב לבגדים וארון ענק.

ארון ענק (צולם כשהגעתי)

מרפסת: מכונת כביסה ומוט לתליית כביסה

 אחרי שהערכתי את הרכוש עליו אני משלם שכירות, פרקתי את המזוודה וסידרתי הכל במקום כדי לקבל תחושה ראשונית של בית. דני הספיק בינתיים לדבר איתי ואמר לי שיפגוש אותי בערב. הוא ואישתו הכינו עבורי חבילה קטנה שהכילה כמה כלים בסיסיים למטבח עד שאתאפס על עצמי ועל הסביבה. מכיוון שידעתי שלא אספיק וגם לא יהיה לי כוח לקנות ביום ההגעה מצעים למיטה, הבאתי עימי סדין ושתי ציפיות לכריות. כרית לא הייתה לי אבל ערימה של שני מעילים שהבאתי ומספר סוודרים שימשה אותי ככרית ליומיים הראשונים.. 

בשלב הזה העייפות איימה למוטט אותי סופית ונפלתי לשעה וחצי של שינה נטולת חלומות. קונדו-סאן אמרה לי שבין 3 ל-5 אחרי הצהריים אמור להגיע איש של חברת הגז כדי לחבר אותי לשירות. התעוררתי בשלוש והמתנתי לו. אחרי שהוא הגיע (בחמישה לחמש) ועשה את מה שהיה צריך, יצאתי לחפש את הסופר הקרוב כדי לקנות כמה מצרכים בסיסיים כמו נייר טואלט, משהו לאכול וקפה..  

משפט אחד על נייר טואלט ביפן ואני מבטיח לא לשוב לנושא לעולם: נייר טואלט ביפן מרגיש דק ורך יותר מאשר אצלנו. הוא גם מתמוסס במים במהירות רבה יותר. הסיבה לזה, כך למדתי בדרך הלא נעימה, היא מבנה קצת שונה של אסלות שמקשה על ירידת נייר עבה יותר (למשל של טישו) כשמורידים את המים. לא הייתי מודע לעניין הזה ועקב שימוש בנייר הלא מתאים, גרמתי לסתימה קלה באסלה.. מה שגרר ביקור של שרברב יומיים לאחר מכן ונזיפה עדינה מקונדו-סאן שאשתדל להשתמש אך ורק בנייר טואלט. התנצלתי על בורותי והבטחתי לא לחזור על הטעות הזו לעולם. 

איפה היינו? אה,כן.

אחרי מקלחת מעולה (כמה כיף שיש חימום מים מהיר בגז), יצאתי לפגוש את דני. אחרי שהשלמנו פערים של שנה, יצאנו אל דירתו כדי לקחת משם את החבילה שהוא ואישתו, יוקי, הכינו עבורי. הוא נסע עימי חזרה אל דירתי. פרקנו את החבילה, נפרדתי מדני והתמוטטתי לשנת לילה נחוצה מאוד. הייתי זקוק לשינה לא רק בגלל שהייתי עייף בצורה שאי אפשר לתאר אלא גם בגלל שלמחרת היום הייתי אמור להתחיל תהליך נוסף של טופסולוגיה.

למחרת בבוקר הרשיתי לעצמי לקום ביקיצה טבעית. התעוררתי בסביבות 10 ואחרי קפה ראשון של בוקר ביפן, יצאתי לדרך. נאמר לי לפני שהגעתי שעלי לסדר כמה עניינים רשמיים אחרי שאגיע - 

- להירשם במשרד הרובע בו אגור כך שהם ידפיסו את כתובת המגורים שלי על כרטיס התושב הזמני שלי ובאותה הזדמנות גם ירשמו אותי לביטוח הבריאות הממשלתי אליו הייתי מחויב להצטרף לפי תנאי הויזה.

- ללכת לקנות סים יפני לטלפון שלי כי גופים שונים, דורשים מספר טלפון מקומי וממילא המספר הישראלי שלי היה חסר ערך ביפן. חבילת תקשורת דרך המפעיל הישראלי הייתה עולה לי יותר מדי כסף וזו הייתה הוצאה לחינם כי אף גוף רשמי יפני שדורש מספר טלפון, לא יקבל מספר לא יפני.. 

- ללכת לבנק ולפתוח חשבון בנק. אחד הדברים שעליהם התלבטתי רבות היה איך להתנהל עם הכסף ביפן. הדרך הזולה ביותר היא חשבון בנק מקומי שממנו אפשר לשלם שכירות, ביטוח רפואי וגם להחזיק בו כסף לשימוש יומיומי. 

המקום הראשון אליו הלכתי היה משרד הרובע. כל עיר גדולה ביפן מחולקת לרובעים (משהו שגדול יותר משכונה ובעל סמכויות קטנות יותר מרשות מקומית). לכל רובע יש משרד שבו ניתן לקבל שרותי עיריה שונים ומי שעובר דירה, בין אם הוא מקומי או זר, צריך להירשם כדי שיוכל לקבל שירותים, לשלם ביטוח רפואי וכו'. 

ביפן נראה לעיתים שיש המון אנשי שירות שמבצעים במקביל פעולות דומות אבל בניגוד למקומות אחרים בעולם, זה לא פוגם ביעילות אלא תורם לה. בכניסה לבניין מנהלת הרובע, עמדה אישה שתפקידה להפנות את הבאים לתור הנכון או למשרד הנכון. הצגתי בפניה את כרטיס התושב הזמני שלי והיא הבינה מיד מה אני צריך לעשות וקראה לעובדת נוספת שהסבירה לי באנגלית בסיסית מאוד איך למלא טופס רישום ואז הושיבה אותי בתור לפקיד שיטפל בבקשתי. כשהגיע תורי, ברגע שהפקיד ראה שאני זר וראה את כרטיס התושב שלי, הוא ביקש (ביפנית) שאמתין ונעלם. אחרי מספר דקות הופיע בחור אחר שדובר יפנית. הוא טיפל בבקשה, מילא עוד שלושה טפסים שקשורים בעיקר לביטוח הרפואי, לקח את כרטיס התושב כדי שידפיסו עליו את הכתובת בה אני גר ונתן לי חבילה של עלונים ודפי מידע על הרובע וביניהם גם מכתב ברכה ממנהל הרובע. הוא גם הסביר לי שבעוד כשבוע אקבל הביתה מכתב עם פירוט התשלומים של ביטוח הבריאות ואז אצטרך לחזור לשם כדי לקבל פקודות תשלום. כן, בהחלט מדובר בבירוקרטיה. 

מספר דקות לאחר מכן קיבלתי בחזרה את כרטיס התושב שלי כשכתובתי היפנית רשומה מאחור ומצורף אליו דף שמוכיח שנרשמתי במרשם התושבים של הרובע. הפכתי לתושב זר זמני מן השורה. 

הדבר הבא בתוכנית היה רכישת סים עם מספר טלפון יפני. דני אמר לי שהוא ראה שיש אפשרות לרכוש סים פריפייד (משולם מראש) לשיחות בלבד ללא גלישה. מכיוון שיש לי פוקט ויי-פיי, אין לי צורך גם בגלישה. נסעתי למתחם אומדה העצום, גם ניגשתי לחנות הענק של יודובאשי קאמרה שבה מוכרים כל דבר שעובר בו חשמל או עובד על חשמל. 

בקומת הכניסה של חנות כזו בד"כ נמצאים דוכנים עם נציגים של כל חברות הסלורר היפניות. בנוסף, יש גם ממש מרכזי שירות של שלושת חברות הסלולר הגדולות. נסיונותי לברר אם יש סים פריפייד רק לשיחות נתקלו בבעיות תקשורת קלות - רוב הנציגים לא ממש מבינים יפנית, אבל מהר מאוד הבנתי, שכנראה לא אצליח למצוא סים לשיחות בלבד. שוק הסלולר ביפן מתנהל בדומה לצורה בה התנהל שוק הסלולר בארץ לפני רפורמת כחלון - הדרך הקלה ביותר היא לרכוש סים תחת חוזה שכולל גם טלפון ותקף לשנתיים. בשנים האחרונות, יש שינוי בשוק הסלולר היפני והחלו להיכנס מפעילים וירטואלים שלא מחייבים רכישת מכשיר אלא רק סים. 

רוב התוכניות הקיימות לסלולר, לא תקפות עבור זרים שמגיעים לחצי שנה.. בסופו של דבר, אחרי בירורים בדוכנים השונים, הדבר הטוב ביותר שמצאתי היה סים של אחד מהמפעילים הוירטואלים שנותן לי אפשרות לקבל ולהוציא שיחות וגם גלישה בנפח של 110 מ"ב ליום.. התלבטתי מה לעשות והחלטתי לא להחליט והלכתי. בערב התייעצתי על העניין עם אבי שאמר לי שאקח את זה. למחרת חזרתי על הבוקר לאותה חנות, מצאתי את אותו נציג שמאוד שמח לראותי ועוד יותר שמח לגלות שאני רוכש ממנו את הסים. אחרי שוידאנו שהכל עובד כשורה, הוא נתן לי את החדש שלי, שילמתי ויצאתי להשלים את המשימה האחרונה שנותרה לי לפני תחילת הלימודים - פתיחת חשבון בנק.

ביפן יש בנקים רבים, חלקם גדולים מאוד וחלקם קטנים. לכל בנק יש תנאי שונים לפתיחת חשבון לזרים. יש כאלו שמקלים עם זרים ויש כאלו שמחמירים מסיבות שונות (בעיקר מסיבות של רצון למנוע הלבנת הון או מעשי הונאה דומים). דני המליץ לי לפתוח חשבון בבנק SMBC שהוא אחד הבנקים הגדולים ביפן. מכיוון שכבר הייתי באיזור אומדה, ניגשתי לסניף של הבנק הנ"ל שנמצא שם (לא לפני שהלכתי לאיבוד..). כמו במשרדי הרובע, גם בכניסה לבנק עומדים נציגים שתפקידם לסייע ללקוחות למצוא את דרכם למקום הנכון ולחסוך זמן ותור לכולם.

למזלי הנציגה בכניסה הייתה דוברת אנגלית ואחרי שאמרתי לה שאני מעוניין לפתוח חשבון היא לקחה אותי אל נציגה נוספת, גם היא דוברת אנגלית, שביררה מה בדיוק אני רוצה לעשות, הראיתי לה את כרטיס התושב שלי, הסברתי לה מה אני צריך והיא הבינה מיד והושיבה אותי בתור המתאים. דני הכין אותי מראש לכך שפתיחת החשבון יכולה להיות המשימה הכי קשה כי הבנק דורש מסמכים שונים בפתיחת חשבון - כרטיס תושב, כתובת מגורים, הוכחת רישום במרשם התושבים וחותמת אישית..  כל אלה היו ברשותי וניכר היה על פניה של הפקידה שמולה התיישבתי מספר דקות לאחר מכן, שהיא מרוצה מכך שהגעתי מוכן. 

התהליך לקח כחצי שנה (בסה"כ כשעה ורבע כולל המתנה בשני תורים), אבל בסופו קיבלתי לידי פנקס חשבון בנק עם שני כתוב עליו באנגלית וביפנית. שבוע לאחר מכן, הגיע אלי הדוור ומסר לי בדואר רשום, כרטיס בנקט למשיכה והפקדת מזומנים בכספומט. שבועיים וחצי מאוחר יותר גיליתי שאמנם בחרתי באחד הבנקים הטובים ביפן אלא שהבנק הזה מגביל מאוד זרים שבאים לתקופה של פחות משנה ליפן ופותחים בו חשבון. רציתי לשלם את השכירות וגיליתי שאיני יכול לבצע אף פעולת העברת כספים מהחשבון או אליו בשום דרך בכספומט. כשניגשתי לסניף, נאמר לי שאכן אין לי אפשרות לבצע פעולה כזו בכלל. אחרי שהבעתי (בעדינות) את מחאתי על כך ותהיתי מה הטעם בחשבון שאי אפשר לבצע בו פעולות בסיסיות, קיבלתי אישור ממנהל הסניף לבצע העברות כספים רק דרך פקיד (מה שכמובן גורר עמלה של 800 ין לכל פעולה). 

יומיים לאחר שסיימתי את כל הפרוצדרות האלו, הגעתי לבית הספר בפעם הראשונה. בסופו של יום האוריינטציה (שכלל גם מבחן רמה ביפנית), התברר שבית הספר דאג להביא נציגים של בנקים שונים וחברות סלולר שונות עם הצעות מיוחדות לסטודנטים... 

בחלק השלישי  - התאקלמות ותחילת התייפנות.

חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק א'

בדיוק היום לפני חודש המראתי מישראל בדרכי ליפן. הדרך הייתה ארוכה ומתישה (עצירה של 5 שעות בפרנקפורט ואז עוד כמעט 10 שעות לאוסקה), היה עיכוב קל בדרך, אבל הגענו בסופו של דבר באיחור של שעה בלבד.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני נוחת באוסקה. למעשה זו הייתה כבר הפעם השלישית. אני כבר מכיר את שדה התעופה ומכיר את היעילות שבה היפנים מצליחים להעביר בביקורת דרכונים 400 איש בתוך כרבע שעה. בזמן ההמתנה בתור לביקורת הדרכונים, עוברים בין הממתינים, ספק עובדים ספק מתנדבים שתפקידם לבדוק כי הממתינים מילאו כשורה את טפסי ההגירה והמכס. כשראו שבתוך דרכוני מוצמד דף שאומר שאני עומד להיכנס עם ויזת סטודנט, קיבלתי מעין סרגל פלסטיק ירוק ונאמר לי ללכת לאשנב 15. עד מהרה הבנתי כי כל הממתינים לאשנב 15 אוחזים בסרגל הירוק כשעל פניהם מבט נבוך ומבולבל מעט עם תקווה שכל התהליך יהיה קצר ולא מעיק מדי.

בשלב הזה, כל הנוסעים האחרים שהיו על הטיסה שלי ושאינם סטודנטים לעתיד, כבר עברו ביקורת דרכונים והמשיכו בדרכם. אותם אנשי שירות שחילקו לנו את הסרגלים הירוקים, מיד פיזרו את מי שנותר, כחמישה עשר איש, בין שאר האשנבים הריקים. יעילות היא שם המשחק ביפן. אם יש אפשרות ליעל תהליך כלשהו, היא תנוצל בצורה המיטבית.

ביקורת הדרכונים היא התחנה הראשונה ביפן למי שמגיע ללמוד יפנית. למרות שתיאורטית הגעתי עם ויזה מאושרת לשהיה של חצי שנה, האישור הסופי ניתן במעמד הכניסה למדינה. כפי שהודרכתי בשגרירות יפן בישראל, הגשתי לפקידת ההגירה את המסמכים הדרושים - דרכון עם ויזה מאושרת + מכתב מהשגרירות מוצמד אליו, טופס בו אני מבקש שיאשרו לי לעבוד ביפן בצורה חוקית ובמשרה חלקית, אישור מבית הספר שאכן נרשמתי ללימודים ולבסוף מסמך שמאשר שיש לי היכן לשהות ביפן (כתובת הדירה בה אגור).

הכנתי עצמי מראש לכך שאשאל לא מעט שאלות וכי יקח זמן מה עד שתונפק לי תעודת התושב הזמני. להפתעתי הרבה כל התהליך לקח פחות מחמש או עשר דקות, בהן הפקידה החתימה את הדרכון, צילמה אותי ולקחה טביעות אצבעות והנפיקה לי תעודת תושב זמני שעליה חותמת שמאשרת לי לעבוד בהיקף של חצי משרה (ללא החותמת הזו אסור לעבוד ומי שנתפס עובד ללא אישור מסתכן בגירוש).

עדיין לא מאמין שעברתי את ביקורת הדרכונים כל כך מהר ובקלות, יצאתי לאולם איסוף המטען. מהרגע שנחתנו ועד שעברתי את ביקורת הדרכונים, עברה כחצי שעה ובשלב הזה המזוודות היחידות שנותרו על המסוע היו שלי ושל שאר הסטודנטים שהמתינו איתי בתור. כאמור, יעילות היא שם המשחק ביפן וכאשר ראו העובדים שאחראים על הסדר והפעלת המסועים כי נשארו מעט מזוודות על המסוע, הם הורידו את כולן והעמידו אותן בשורה, ממתינות לבעליהן. מצאתי את מזוודתי ואת התיק הנוסף שלקחתי עימי וצעדתי לכיוון מעבר המכס.

הכנתי עצמי מראש למעבר במכס. יפן הייתה המקום הראשון אי פעם שבו פתחו לי מזוודה כשהגעתי לשם בפעם הראשונה והייתה לי הרגשה שזה יקרה שוב. מכיוון שחלק מהמטען שלי כלל שקית המכילה כמות לחצי שנה של תרופות שאני זקוק להן, ציפיתי גם לשאלות בעניין והכנתי מכתב מהרופא שמסביר את הימצאותן ברשותי. פקיד המכס שעברתי לידו הנהן לעברי ובירך אותי בברכת 'ברוכים הבאים' ביפנית ו... זהו. יצאתי החוצה.

בהכירי כבר את דרכי ההגעה משדה התעופה קנסאי לעיר אוסקה, לקחתי את אוטובוס מספר 5 שנוסע ישירות מהשדה ועד תחנת אוסקה/מתחם אומדה שבעיר. ממנו תכננתי לקחת מונית ישירות למשרדה של המתווכת כדי לחתום על חוזה השכירות של הדירה ולקבל את המפתחות. השעה הייתה תשע וחצי בבוקר בערך והפגישה תוכננה לשעה 11. הייתי רגוע שיש לי מספיק זמן להגיע. עליתי לאוטובוס ויצאנו לדרך.

ארבעים דקות לאחר מכן ירדתי מהאוטובוס במתחם אומדה המוכר וניגשתי לתור המוניות הממתינות. מי שנסע במונית בישראל או באירופה ובארה"ב, צפוי לסוג של הלם כשייתקל בפעם הראשונה במונית יפנית. בדומה למונית הלונדוניות שכולן זהות מבחינת צורה ומבנה, גם המוניות היפניות נראות זהות (למרות שהן מיוצרות ע"י מספר חברות שבונות מכוניות זהות מבחינת מראה). רובן שחורות, הדלת האחורית השמאלית נפתחת אוטומטית ע"י הנהג והמשענת של הספסל האחורי תמיד תהיה מכוסה בסוג של מלמלה לבנה. המונית כמובן תבהיק מניקיון וסדר והנהג יהיה לבוש לרוב במכנסיים שחורים וחולצה לבנה ועל ראשו כובע. חלקם יעטו כפפות לבנות.

המתנתי עד שהגיע תורי וניגשתי למונית שנעצרה לידי. הנהג ראה את המטען שלי ומיד זינק החוצה לסייע לי להכניס את המזוודה והתיק לתא המטען. כשנכנסנו לרכב, הראיתי לו את הכתובת של משרד המתווכת והוא הקליד אותו לתוך ה-GPS שברכב ויצא לדרך.

כתובות ביפן הם סוג של חידת חמיצר. להרבה רחובות אין ממש שמות והבניינים לא ממוספרים לפי הסדר כפי שנהוג בישראל (או בעצם כמעט בכל מקום בעולם..) אלא לפי סדר בנייתם. כך יכול להיות מצב שבניין מספר 1 בכלל לא יהיה בתחילת הרחוב ובניין מספר 2 יהיה מרוחק ממנו ולידו יעמוד בניין מספר 14. מה קורה אם הורסים בניין ישן ובונים אחד חדש במקומו? איזה מספר הוא מקבל? אין לי מושג.. שיטת המספור המוזרה הזו מבלבלת גם את היפנים ונהגי מוניות לא זזים בלי GPS. אלא שגם עם GPS יש טעויות לעיתים ודקה אחרי ששילמתי לנהג וירדתי מהמונית עם כל המטען שלי הבנתי שאני במקום הלא נכון...

השעה הייתה כבר כמעט 11 אבל סירבתי להילחץ. החלטתי שקודם עלי להבין איפה אני נמצא וכמה רחוק אני מהמקום הנכון. הנחתי בתחילה שאולי אני פשוט במרחק של כמה דקות הליכה. אלא שהייתי ללא קישוריות אינטרנט בטלפון, ללא מפת נייר, רק מפה באימייל ששלחה לי המתווכת שמציין בערך את המקום. ידעתי איך נראה הבניין אליו אני אמור להגיע אבל לא היה בניין כזה בטווח ראיה.

בשלב הזה התחלתי להילחץ מעט. הייתי עייף מאוד, היה לי חם (טייפון חלף מעל יפן שעות לפני הנחיתה ואחריו נותרה לחות אדירה באויר וטמפרטורות יחסית גבוהות) והבנתי שאני כנראה אבוד ורחוק למדי מיעדי ואני מאחר לפגישה הראשונה שלי ביפן. לא נעים.

לבסוף ניגשתי לבחור שעמד בפתח חנות וביקשתי את עזרתו. הראיתי לו את הכתובת ואת המפה המסכנה שהייתה לי במייל (איכשהו הצלחתי לחלץ אותה בלי קישוריות אינטרנט) וקיויתי שהוא יגיד שהמקום נמצא מעבר לפינה. הוא כיווץ את גבותיו ואמר שאני די רחוק מהמקום הנכון. הוא כמובן אמר את זה ביפנית, אבל מטון הדיבור הבנתי כל מילה. הוא הסביר לי לאיזה כיוון ללכת והחלטתי לצאת לכיוון ולתפוס מונית אחרת והפעם לוודא שהנהג יודע לאן לנסוע. הודיתי לבחור וצעדתי לכיוון שהוא הראה לי.

לאחר שפניתי מעבר לפינת הרחוב והגעתי לפינה הבאה (כל זאת כשאני גורר עימי את המזוודה העצומה שלי והתיק הנוסף והמעצבן), ראיתי בחור יפני עומד ליד מכונית בפינת הרחוב ומנופף לכיווני. מרוב הבלבול והלחץ להבין לאן ללכת לא זיהיתי לרגע שזה אותו בחור שלפני דקה סייע לי. הוא סימן לי לכיוון המכונית ומיד הבנתי - הוא מציע לי טרמפ! אחרי שנפרדתי ממנו, הוא מיהר למכוניתו, הוציא אותה מהחניה והמתין לי עד שאגיע מעבר לפינה... הכנסנו את המטען למכונית הקטנה שלו, התיישבתי לידו, הראיתי לו את הכתובת ובתוך 5 דקות הגענו למקום הנכון. כשיצאתי מהמכונית הודיתי לו שוב ושוב כשאני קד בצורה הכי יפנית שאני יכול ונפרדתי ממנו לשלום.

מביקורי הקודמים ביפן הכרתי את הדרך של היפנים לסייע מעל ומעבר לאחרים שמבקשים עזרה. לתת שירות טוב זה חלק מהתרבות היפנית וסיוע לאחר נחשב לסוג של מחויבות חברתית (גם אם לא רשמית). למרות זאת, הרגשתי נפעם מכך שהבחור עזב את כל עיסוקיו, לקח את מכוניתו ונתן טרמפ לאדם זר לחלוטין כדי להביא אותו בבטחה ליעדו. מבחינתי היה זה סימן להתחלה ברגל ימין, למרות ההתחלה המעט צולעת.

הגעתי לפגישה באיחור של חצי שעה כמעט. התנצלתי על כך והסברתי את נסיבות האיחור - העיכוב בטיסה ואובדן הדרך. קונדו-סאן, המתווכת, אמרה שזה בסדר ובחצי השעה שלאחר מכן הציגה בפני את חוזה השכירות, הסבירה את חוקי השכירות, כיצד משלמים ודברים נוספים שהייתי צריך לדעת (למשל, הפרדת אשפה). היא נתנה לי את המפתחות לדירה ואיחלה לי בהצלחה בלימודים. נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי אל הדירה שתהיה ביתי לחצי השנה הקרובה.

הפעם המונית שלקחה אותי הגיעה למקום הנכון ללא בעיה. הנהג עצר מול הבניין, סייע לי להוציא את המטען ונסע לדרכו. נכנסתי לבניין, עליתי לקומה השניה (ביפן הקומה הראשונה היא קומת קרקע וקומה שניה היא מה שאנחנו מכירים בארץ כקומה ראשונה), מצאתי את דירה 206 ונכנסתי. הגעתי הביתה.

לכמה זמן אמרת שאתה נוסע? חצי שנה?! איזה כיף לך!

זו הייתה התגובה הממוצעת של מי ששמע ממני על הנסיעה הקרבה.
 

רמזים לנסיעה הקרבה פיזרתי מסביבי לכל אורך השנה, אבל רק אחרי שקיבלתי אישור מקת'רין שהתקבלתי ללימודים החלטתי שהגיע הזמן לספר לאנשים בצורה רשמית.

הראשונים שסיפרתי להם היו כמובן בני משפחתי. כשחזרתי מיפן באוקטובר 2015, סיפרתי לאבי שנפגשתי עם מישהו בעניין לימודי יפנית ביפן אבל לא הרחבתי. באותה תקופה אבי היה בדיוק בתחילתו של טיפול רפואי שארך כחצי שנה והטיפול השפיע עליו לא רק פיזית אלא גם מנטלית ולא רציתי לתת לו להתמודד גם עם העניין הזה.

מיד לאחר שסיים את הטיפול הרפואי וראיתי שהוא חוזר לאיתנו, החלטתי שהגיע הזמן לספר לו ולשאר על הנסיעה. במקרה יצא שבאותו זמן כבר ידעתי שהתקבלתי ללימודים. סיפרתי להם במהלך ארוחת בוקר משפחתית עליזה עם אחותי, גיסי וילדיהם, רומי ויונתן, אהוביי. 

ברגע הראשון נפלה דממה סביב השולחן אך מיד לאחר מכן אחותי וגיסי התאוששו ואמרו שהם מקנאים.

רומי, אחיינתי האהובה הביטה בי ואמרה: מה? אתה נוסע לחצי שנה? אני לא מסכימה.

אמרתי לה שזו לא החלטה שלה והיא חשבה על זה רגע ואמרה: מצד שני, זה בסדר. תשלח לי הרבה מתנות.

אבל חיכיתי יותר מכל למוצא פיו של אבי. לקח לו כמה שניות להתאושש מההלם וברגע שזה קרה הוא אמר: ומה עם החתול?

החתול, לוק, הגיע אל הוריי בתור גור לשבועיים. מאז עברו 13 שנים. הוא לא חתול ידידותי במיוחד ובארבע השנים האחרונות הוא בעיקר תחת אחרויותי (למרות שאבי דואג לו לא פחות ממני, אולי יותר). הרגעתי אותו שאני מתכוון לחזור ושזה לא כ"כ נורא כי ככה הוא לפחות לא יהיה לבד לגמרי..

אבי עיקם את הפרצוף אבל בשבועות ובחודשים שאחרי כן, הביע התעניינות גוברת בתהליך ההכנה לנסיעה ועזר לי בעצות מועילות ותמיכה מוראלית. 

המשפחה המורחבת הייתה הבאה בתור לשמוע על הנסיעה הקרבה והתגובות נעו מקנאה רבה ועד 'יצאת מדעתך'. אולי יצאתי, אבל אשוב בתוך שישה חודשים..

חבריי לעבודה וספציפית, המנהלים שמולם הייתי צריך לסגור עניינים פורמלים שונים, שמעו על הנסיעה גם הם בשלב הזה. אחרי הכל, לא כל יום קם אדם ונעלם לחצי שנה באמצע החיים. כפי שכתבתי קודם, התלבטתי מה לעשות עם העבודה בתחילה. המחשבה הראשונה הייתה שאהיה חייב לקחת חופשה ללא תשלום לכל תקופת השהיה ביפן או אפילו לעזוב לגמרי. אני שייך לחברה אחת אבל עובד תחת חוזה השאלה לחברה אחרת שיושבת באותו משרד (חברות אחיות). 

באחד הימים לפתע צץ במוחי רעיון – אמנם העבודה בחברה אליה אני שייך (ושאיתה עבדתי רוב השנה לפני הנסיעה), היא עבודה מסווגת, אבל עבודתי מול החברה אליה אני מושאל, לא מסווגת כלל ותיאורטית ניתן לבצע אותה גם מרחוק ע"י השתלטות על המחשב שלי במשרד. כמובן שבגלל שאני לומד, היקף העבודה חייב להיות עד חצי משרה, אבל לפחות אשאר בעניינים ולא פחות חשוב – יהיה לי מקור כסף נוסף וחשוב מאוד. 

החלטתי לנסות את מזלי והעליתי את הרעיון למנהל שלי בחברה אליה אני מושאל. לשמחתי הוא לא פסל את הרעיון על הסף ואף נראה מעוניין ושמח שהעליתי אותו. לקח עוד כמעט חודשיים עד שהגענו להחלטה מה אני אמור לעשות כשאני עובד מרחוק ומה אוכל לעשות על המחשב שלי בלי להתחבר למשרד. ביום האחרון בעבודה לפני שיצאתי לדרך, חתמתי על חוזה עבודה זמני מול חברת האם שלי והבטחתי לעצמי הכנסה לפחות לשלושת החודשים הראשונים. גם אם העבודה לא תחזיק מעמד עד שאסיים פה, לא הכל אבוד. כמי שמחזיק ויזת סטודנט ביפן, מותר לי לעבוד ביפן בהיקף של עד 28 שעות בשבוע. יש הגבלות מסוימות (למשל אסור לעבוד בברים או מקומות דומים), אבל זה מאפשר לסטודנט לחיות ממשהו.

האחרונים להם סיפרתי היו חבריי, הקרובים והפחות קרובים. בשבועיים האחרונים בארץ קיימתי מרתון של פגישות עם חברים רבים שרצו לראותי. הרגשתי לרגע כמו מועמד לנשיאות או מקסימום מישהו שיוצא למשימה בחלל העמוק... 

אז זהו, אני פה כבר כמעט חודש ונכנסתי לשגרת חיים. ההרגשה בשלושת השבועות הראשונים הייתה מוזרה. עד עתה, הייתי מחוץ לישראל מקסימום שלושה שבועות. זו הפעם הראשונה שאני יוצא מהארץ לתקופה ארוכה יותר. עד שחלפו שלושה שבועות, כל הזמן הייתי בהרגשה שאני בקרוב חוזר חזרה. אבל בגלל כל הסידורים השונים שהייתי צריך לעשות פה לקראת שהייה של חצי שנה וקניות לדירה בה אני גר, המחשבה שאני פה לחצי שנה דחקה החוצה את התחושה המוזרה של ההתחלה. 

כשאני מביט עכשיו מסביבי ורואה את הדירה ששכרתי, את הכביסה שלי על החבל, את המטבח והמקרר עם האוכל שקניתי, את התיק עם הקלסר וספר הלימוד ומטבעות הין השונים על השולחן, אני יכול לומר – אני גר באוסקה, יפן.

מי זו חברת Go! Go! Nihon ואיך מגיעים ללמוד ביפן?

בפוסט זה (מתנצל מראש על האורך), אסביר מי החברה שנעזרתי בה ואסביר מה התהליך שעברתי בעזרתה עד שקיבלתי ויזת סטודנט והגעתי ליפן.
 

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יש שתי דרכים עיקריות להגיע ללמוד יפנית ביפן –

האחת - דרך אוניברסיטה בארץ ו/או תוכנית מילגות של משרד החינוך היפני – מיועד בעיקר למי שלומד יפנית באוניברסיטה. סטודנטים שכבר השלימו חלק מסוים מהתואר (עד כמה שידוע לי, כחצי תואר), יכולים להגיע בתוכנית חילופי סטודנטים שיש לאוניברסיטאות השונות בארץ מול אוניברסיטאות ביפן. דרך נוספת היא להתמודד על מילגה של משרד החינוך היפני. כדי לקבל מילגה כזו (כמו שקיבל דני, חברי שגר באוסקה), צריך לעבור מבחנים מסוימים ביפנית ואם הציון מספק, ניתן להגיע לתקופה של חצי שנה עד שנת לימודים ביפן. במהלך התקופה ביפן, הסטודנטים לומדים יפנית ונחשפים לתרבות. הם מתגוררים בד"כ במעונות ולפי דני, בתוכנית שלו לכל סטודנט הייתה משפחה מארחת יפנית. הוא לא התגורר אצלם אבל הם נפגשו איתו מדי פעם ולקחו אותו לאירועים שונים.

השניה - מי שאינו סטודנט באוניברסיטה, יכול להגיע ללימודי יפנית ביפן בצורה עצמאית ע"י פנייה לבית ספר כלשהו ליפנית ולעבור בעזרתו את תהליך ההרשמה, הוצאת הויזה, מציאת מגורים וכו'. כאמור, מדובר בתהליך סבוך, עמוס בטופסולוגיה מתקדמת, בירוקרטיה יפנית וקשיי תקשורת.

Go! Go! Nihon קמה כדי לסייע לסטודנטים מהסוג השני מתוך ניסיונם (אפשר לומר, המר) של שני חבר'ה שבדים ובחור אמריקאי שבאו ליפן ללמוד יפנית והבינו שיש צורך בגוף כלשהו שיוכל לרכז את כל הפעולות שצריך לעשות לפני שבאים ללמוד ביפן. 

כריס מהחברה הנ"ל, שאיתו נפגשתי בטוקיו בסוף הטיול השני שלי ביפן, הסביר לי איך עובדת ההרשמה ללימודים דרך חברת Go! Go! Nihon:

שלב ראשון - בחירה בבית הספר המתאים ובתוכנית המתאימה. תוכניות לימוד היפנית לזרים ביפן, אורכות בין 3 חודשים לשנתיים, כאשר ניתן להגיע לתקופות ביניים כמובן לפי הצורך והרצון של הלומד.

מי שרק רוצה ללמוד את השפה ברמה בסיסית כדי להכיר אותה ולחוות כמה חודשי מגורים ביפן, יכול להגיע לתוכנית קצרה של 3 חודשים. תוכנית כזו לא מצריכה ויזה מיוחדת וויזת תייר רגילה שאורכת 90 יום תופסת במקרה הזה. לבתי ספר רבים יש תוכנית שמותאמת לרמה הבסיסית הזו וגם מי שנרשם לתקופה ארוכה יותר ומתחיל מאפס, עובר בשלב הראשון את התוכנית הבסיסית.

מי שמתכוון ללמוד ביפן לתקופה ארוכה יותר של מעל לשלושה חודשים (מחצי שנה ומעלה) או מתכוון ללמוד אח"כ לימודים מתקדמים ביפן באוניברסיטה ביפן, או מי שרוצה ללמוד את השפה ברמה מספקת כדי לעבוד ביפן על בסיס קבוע, כבר צריך להירשם תוכנית ארוכה יותר ומקיפה יותר וחשוב יותר – הוא חייב להוציא ויזת סטודנט שמאפשרת לו שהיה חוקית ביפן לתקופה של מעל לשלושה חודשים.

למרות שכל בתי הספר ליפנית מלמדים את השפה, לכל בית ספר יש תוכנית מעט שונה בהיקף החומר ובאינטנסיביות הלימודים. בחירה בבית הספר צריכה להיעשות לפי התוכנית המתאימה למטרת הלימודים, כמובן. 

יש בתי ספר שהתוכנית שלהם אינטנסיבית מאוד ומתאימה למי ששואף להמשיך ללימודים גבוהים ביפן. לעומתם יש בתי ספר עם תוכנית באינטנסיביות נמוכה יותר שמאפשרת לאזן בין לימודים לבין זמן חופשי ו/או עבודה (זו האופציה בה בחרתי).

כריס הסביר לי שתיאורטית לפי שיטת לימוד השפה ביפן, מי שמגיע עם ידע אפסי ביפנית, יכול בתוך שנתיים להגיע לרמת N2 של JLPT. JLPT הוא מבחן רמת ידיעה ביפנית שמתקיים פעמיים בשנה – בדצבמבר וביולי ומיועד לזרים (בארץ המבחן מתקיים רק בדצמבר כי בקיץ בישראל יש בחינות באוניברסטאות ואין אפשרות לקיים את המבחן). למבחן חמש רמות, כאשר רמה 5 היא הנמוכה ביותר ורמה 1 היא רמת יפנית של יליד יפן. אין חובה לעבור את המבחן הזה למי שרוצה לעבוד ביפן אבל מי שמוכיח שעבר בהצלחה את רמה 2 של המבחן, יכול להתקבל לעבודה טובה בקלות.

כריס הוסיף ואמר שבגלל שאני כבר לומד שנתיים (אז הייתי אחרי שנתיים לימודים) ואם אמשיך ללמוד, תיאורטית, אם אבוא ללמוד חצי שנה ביפן, אוכל אחרי חצי שנה להגיע לרמת N2 (כל זה היה ברמה תיאורטית.. בפועל המצב קצת שונה).

שלב שני – מילוי טופס בקשה להירשם לבית הספר המתאים לצרכי הסטודנט. את הטופס ממלאים דרך האתר של Go! Go! Nihon.  בטופס צריך לציין לאיזו תקופה מתכוונים להגיע, איפה רוצים ללמוד (באיזה בית ספר) ומתי בערך מתכוונים להתחיל – בשנה הקרובה, בשנה שאחרי או מאוחר יותר. ההחלטה מתי להתחיל חשובה כי מינימום הזמן שצריך להרשמה, הוצאת הויזה והכנות שונות אחרות הוא חצי שנה. 

אחרי מספר ימים אחד מנציגי החברה יוצר קשר ומפנה את הפונה להגשת בקשה להירשם לבית ספר המסוים. אז גם צריך לשלם דמי הרשמה לא גבוהים. המשך הקשר עם החברה נקבע לפי מועד ההתחלה עליו החליט הנרשם. אני נרשמתי באוקטובר 2015 וביקשתי להתחיל בדיוק שנה לאחר מכן, באוקטובר 2016 ולכן קת'רין (כן, אותה אחת), כתבה לי ואמרה שנתחיל את התהליך כולו באפריל 2016, חצי שנה לפני תחילת הלימודים. 

נרשמתי לבית ספר בשם Academy ARC שנמצא באוסקה ושיש לו גם סניף בטוקיו ובתוכנית מאוזנת שבה לומדים כחצי יום (מה שמאפשר לעבוד במידת הצורך). הסיבה שבחרתי להתחיל באוקטובר 2016 קשור בין השאר למזג האויר – יכולתי עקרונית להירשם לסמסטר שמתחיל ביולי אבל הקיץ ביפן גרוע יותר מאשר בארץ – חם מאוד ולח – והעדפתי שתקופת השהות הארוכה הראשונה שלי ביפן, תהיה בעונה נעימה יותר מבחינת מזג אויר. את מזג האויר של הסתיו אני כבר מכיר משני הביקורים הקודמים, אז ידעתי שזו העונה האידאלית להגיע בה ליפן. 

ומדוע בחרתי דווקא באוסקה? אוסקה אמנם בד"כ לא נחשבת ליעד תיירותי מהשורה הראשונה בקרב תיירים ביפן (בייחוד כאלה שמגיעים לשבועיים-שלושה, אבל רבים עוברים בה כי הם נוחתים בשדה התעופה קנסאי שצמוד אליה), אך למרות שאין בה יותר מדי אטרקציות מעניינות, היא עיר כיפית, במיוחד מבחינת חיי לילה ומבחינה קולינרית. בנוסף, אוסקה הייתה המקום הראשון שאליו הגעתי ביפן בשני הביקורים הקודמים שלי, בעיקר בגלל שדני, חברי מישראל, גר פה. המחשבה הייתה שעדיף לשהות תקופה ארוכה במקום בו מכירים אדם אחד לפחות (וזו אכן הייתה החלטה נכונה כי דני סייע לי רבות בהתאקלמות באוסקה).

שלב שלישי – תהליך קבלה לבית הספר והוצאת ויזת סטודנט. זה בעצם התהליך הכי חשוב והכי ארוך והוא מתחיל כאמור, כחצי שנה לפני תחילת הלימודים. בתחילת אפריל 2016 יצרה איתי קת'רין קשר שוב וביקשה שאשלח לה את המסמכים הדרושים כדי להתקבל ללימודים ולהנפיק ויזה. בנוסף נדרשתי למלא שורה של טפסים לפי דרישת בית הספר.

המסמכים שצריך להמציא הם – צילומי דרכון כמובן עם תיעוד כניסות ליפן אם היו, תמונת פספורט עדכנית, העתק של תעודת הסיום של בית הספר או התואר האחרון בו למדתי (במקרה שלי, תעודת MA  מאונ' ת"א), אישור העסקה מהמעסיק כולל גובה השכר והכי חשוב – הוכחה ליכולת קיום כלכלית בתקופת השהות ביפן, בין אם ע"י מימון עצמי או ע"י אפוטרופוס (במקרה של מי שעדיין לא עומד ברשות עצמו כלכלית). לתקופה של חצי שנה, הרשויות ביפן דורשות להוכיח שיש למועמד כ-2 מיליון ין זמינים (לפי שער המרת מטבע של אוקטובר 2016 מדובר בסכום של כ-65 אלף שקלים). 

כל המסמכים חייבים להיות מתורגמים לאנגלית או עם תרגום באנגלית של חלקים חשובים במסמך (למשל, בהעתק אישור קבלת תואר שני, תרגום לאנגלית של שם מקבל התואר, שם התואר ושם האוניברסיטה). מסמכים אלו, יחד עם טופס הבקשה לבית הספר שמורכב מ-4 חלקים, נשלחו אל קת'רין בעותק דיגיטלי ואחרי שאושרו ע"י בית הספר, נשלחו גם בעותק מודפס בדואר מהיר ישירות אל בית הספר. 

שלב רביעי – המתנה לאישור הויזה והזמנת כרטיס טיסה. מספר ימים לאחר ששלחתי את המסמכים בדואר מהיר ליפן, קיבלתי אישור שכל המסמכים התקבלו ושלמעשה התקבלתי ללימודים. קת'רין הסבירה לי שעכשיו בית הספר מגיש לרשויות ההגירה היפניות בקשה לויזת סטודנט עבורי והאישור לויזה יגיע רק כחודש לפני תחילת הלימודים, כלומר, סוף אוגוסט או תחילת ספטמבר. היא אמרה שאם אין לי עבר פלילי או בעיות בעבר עם ההגירה היפנית, אקבל ויזה בלי בעיה.

אחד הדברים שרציתי לטפל בהם בהקדם היה קנייה של כרטיס טיסה. שאלתי את קת'רין מתי כדאי/צריך להגיע ליפן לפני תחילת הלימודים. היא אמרה שהם ממליצים להגיע בין יומיים לארבעה ימים בלבד לפני תחילת הלימודים מפני שברגע שעברתי בביקורת דרכונים בכניסה ליפן והונפקה לי תעודת תושב זמני, השעון שסופר חצי שנת שהייה מתחיל לרוץ לאחור. מכיוון שאחרי תום הלימודים (שמסתיימים כשבועיים לפני תום הויזה), יש תהליך בירוקרטי שיכול לקחת זמן, עדיף להשאיר כמה שיותר זמן בסוף כדי להסדיר הכל בלי בעיות. היא גם המליצה לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד אלא שבירור שעשיתי עם סוכנת הנסיעות שלי גילה שחברות התעופה השונות מבקשות מחיר לא הגיוני לכרטיס כזה ולכן קניתי כרטיס הלוך-חזור, כאשר תאריך ההגעה שלי ליפן היה שלושה ימים לפני תחילת הלימודים ותאריך החזרה בסוף מרץ.

שלב חמישי – קבלת אישור ויזה וחיפוש מקום מגורים. בסוף אוגוסט 2016 קיבלתי הודעה מקת'רין שהויזה שלי אושרה וכי עכשיו צריך לעשות שלושה דברים: לשלם שכר לימוד, לקבל את מסמכי הויזה ולגשת איתם לשגרירות יפן בת"א; ולחפש מקום מגורים. 

השאלה שמן הסתם עולה בשלב הזה היא – כמה עולה הרפתקאה כזו בכלל? כריס, שאותו פגשתי בטוקיו לפני שנרשמתי, אמר לי שחצי שנה של לימודים פלוס שכירות יכולה לעלות בסביבות מיליון ין. בתרגום לשקלים לפי השער של אוקטובר  2015, מדובר היה בכ-32 אלף שקלים. לא זול, אבל פחות גרוע ממה שציפיתי. במהלך הזמן בשנה שחלפה מהרגע שנרשמתי ועד שיצאתי לדרך, שער הין זינק והעלויות התייקרו אבל זה עדיין נשאר בגדר הסביר. כמובן שהעלויות של המגורים יכולים להשתנות בהתאם לסוג המגורים הנבחר.

אשר למגורים, כריס הסביר כי יש שלוש אפשרויות מגורים עיקריות – חדר בדירה עם שותפים, דירה קטנה לבד ומגורים אצל משפחה יפנית (מה שנקרא ביפן Home Stay). האופציה השלישית היא הטובה ביותר למי שרוצה באמת לחוות את השפה כי מגורים בבית של משפחה יפנית, כחלק מהמשפחה, מאפשרת להשתמש בשפה כל הזמן. מצד שני, זו גם האופציה היקרה ביותר והתשלום הוא על בסיס יומי. האופציה הראשונה נותנת חיי חברה יותר פעילים והיא גם הזולה ביותר אבל לא מתאימה לכל אחד. דירה קטנה לבד היא האופציה האידאלית למי שצריך פרטיות ושקט ועבר את גיל מסיבות הנעורים (כמוני...). 

מיד אחרי שקת'רין הודיעה לי שיש אישור לויזה, היא ביקשה ממני לשלם את שכר הלימוד ואמרה שמסמכי הויזה נמצאים בדרך אלי בדואר מהיר. ביקשתי שהיא תשלח את המסמכים דרך חברת שילוח כי לא סמכתי על דואר ישראל שיעמוד במשימה בזמן הקצר שעמד לרשותי (כחודש). בסופו של דבר התברר שבית הספר במילא משתמש בשירות כזה למסמכים והמסמכים הגיעו כשבוע וחצי לאחר מכן (כמובן אחרי שנתקעו למשך שלושה ימים בדואר שליחים של דואר ישראל). מיד כשהמסמכים היו בידי יצרתי קשר עם שגרירות יפן בתל אביב וניגשתי לשם למסור אותם יחד עם הדרכון שלי. שבוע לאחר מכן אספתי את הדרכון שעתה היה מודבק בתוכו אישור להנפקת ויזת סטודנט. עתה הייתי מורשה מבחינה חוקית, להיכנס ליפן ולשהות בה חצי שנה.

במקביל, התחלתי לטפל בענייני המגורים. קת'רין אמרה שהם יכולים לסייע בעניין ואמרתי לה שאשמח לקבל עזרה. בהנחייתה מילאתי טופס בקשה לעזרה במציאת מגורים (כן, מחלת הטופסולוגיה לא פסחה גם על החברה הזו..) ובערך באותו זמן בו טיפלתי בענייני הויזה מול השגרירות, יצרה איתי קשר בחורה אחת מ- Go! Go! Nihonושלחה לי אימייל בו היא כותבת לי:' שלום עמרי, אני שולחת לך מספר הצעות לדירות. אנא עבור עליהן ורשום לי את שלושת המועדפות עליך לפי סדר עולה'.

היא שלחה לי 21 הצעות. 

חשוב להבין שמגורים ביפן זה עסק לא זול. יפן היא מדינת איים והיא גם הררית ברובה. שני המישורים העיקריים הם מישור קנטו שבו נמצאת טוקיו ומישור קנסאי שבו נמצאת אוסקה. שני האיזורים מכילים את רוב האוכלוסיה היפנית והם צפופים מאוד. היפנים בונים על כל חלקת אדמה אפשרית, קטנה ככל שתהיה. זה לא נדיר לראות בניינים צרים ברוחב של דלת וחלון ובגובה של 5-6 קומות, דחוסים בין שני ביניינים אחרים (זה מה שנקרא 'בנייני עיפרון). כתוצאה מהצפיפות הזו, הבתים היפנים לרוב קטנים ממה שרגילים בישראל. רוב הדירות שהיו בהצעות שקיבלתי היו דירות חדד בסגנון סטודיו ובגודל שנע בין 15 ל- 27 מ"ר. 

עברתי במהירות על כל ההצעות והתחלתי לפסול דירות גדולות ויקרות מדי וגם כאלו שהן רחוקות או כאלו שנמצאות בבניין שאין בו מעלית. אחרי סינון קפדני גם בעזרתו של דני, נשארתי עם שלוש או ארבע דירות כשאחת אמנם רחוקה פיזית אבל קרובה מאוד לקו תחתית שיכול להביא אותי ממש עד בית הספר (היא נפסלה כי בבניין אין מעלית), שתיים נמצאות במרחק רבע שעה הליכה מבית הספר באיזור מעט סואן אבל סביר והאחרונה, הגדולה מכולן, נמצאת במרחק של כ-20 דקות הליכה בשכונה שקטה ומול המקדש הכי גדול והכי מפורסם באוסקה. כאשר עלו אצלי מספר שאלות לגבי הדירות הנ"ל Go! Go! Nihon קישרו אותי ישירות לסוכנות התיווך שאחראית לדירות האלו ומאותו רגע כל מה שקשור לדיור נעשה מולם (כמובן שאלסנדרה (זו הבחורה השניה מ- Go! Go! Nihon) אמרה לי שאם יש צורך, היא תתערב.

בסופו של דבר נבחרה הדירה הגדולה מול המקדש. חשוב להבין שכשאני אומר גדולה אני מתכוון ל-25 מ"ר ובנוסף להפרדה בין איזור המטבח וחדר האמבטיה לבין איזור השינה. בגלל הגודל הדירה מעט יקרה יותר מדירות אחרות אך מחירי שכירות ביפן כוללים גם חשבון מים ובמקרה שלי גם עלות של פוקט ויי-פיי שמשמש כצינור הקשר שלי לעולם שמחוץ ליפן (ותכלס גם בתוך יפן..). חשבונות חשמל וגז משולמים בנפרד לפי שימוש. 

אחרי התכתבות עם גב' אקיקו קונדו המאוד נחמדה מסוכנות התיווך, הודעתי לה שאני בוחר בדירה הזו והיא ביקשה שאשלם שכר דירה לחודש הראשון + פקדון בגובה של חודש וחצי שכירות ועוד כמה תשלומים נילווים כמו ביטוח, ניקיון ראשוני וכדומה. אחרי שביצעתי את העברת הכסף לחשבון הבנק של הסוכנות ביפן, גברת קונדו קבעה איתי פגישה ביום בו אני אמור לנחות ביפן כדי לחתום על חוזה השכירות ולקבל מפתחות לדירה.

בנקודה הזו כל מה שהייתי צריך לסגור מול יפן כבר היה סגור ומוכן. נשאר רק לסגור עניינים בארץ – עבודה, תרופות, כסף וכו'.

כשהחלטתי לצאת להרפתקאה הזו התלבטתי מה לעשות עם העבודה. חשבתי בתחילה לצאת לחופשה ללא תשלום לכל תקופת השהיה ביפן ולהסתדר עם הכסף שיש לי. אלא שבדיקה מחודשת של ההוצאות הצפויות הביאה להבנה שאהיה חייב הכנסה כלשהי בנוסף. בהברקה של רגע (כן, אני יודע, ממש צנוע מצידי), הצעתי למנהל הישיר שלי שאעבוד מרחוק בהיקף של חצי משרה על דברים שניתן לעשות אותם מרחוק. להפתעתי ולשמחתי הרעיון לא נפסל על הסף ואחרי עוד כשבועיים של התדיינות בדרגים הגבוהים הוא אושר.. וכך יצא שבזמן שאני שוהה ביפן אני ממשיך לעבוד בהיקף של חצי משרה מרחוק מול מקום העבודה שלי. 

נושא כבד משקל נוסף שהייתי צריך לטפל בו קשור כמובן בענייני בריאות וביטוח בריאות. לפי חוקי ההגירה היפנים, מי שנמצא ביפן עם ויזת סטודנט מחויב להצטרף לביטוח הבריאות הממשלתי ומכיוון שהוא סטודנט הוא משלם עשירית מהמחיר המלא. בית הספר מכסה כ-70 אחוז מעלויות הביטוח ואת ה-30 האחוזים הנותרים הסטודנט צריך לשלם כשהוא מסדיר את העניין מול הרשויות עם הגיעו ליפן. 

אלא שאני לצערי, זקוק לתרופות מרשם מסוימות ונאמר לי כי לא כל תרופה ניתן להשיג ביפן ויש גם כאלה שאסורות בכלל למכירה ביפן. מישהי שלמדה ביפן נתנה לי טיפ ואמרה שניתן בחלק מקופות החולים להוציא מראש תרופות לחצי שנה למי שנמצא בחו"ל לתקופות כאלה. כחודש לפני שיצאתי לדרך, דיברתי עם רופאת המשפחה והיא אמרה שתוציא לי מרשמים לפני שאסע ואמרה שאם יהיו בעיות מול הנהלת הקופה, היא פשוט תכפיל מינונים. בעזרתו של בחור יקר בשם קובי, שעובד בקופ"ח כללית ושעזרתי לו בארגון הטיול שלו ביפן, השגתי את כל התרופות שהייתי צריך לתקופה של חצי שנה וקצת יותר. בנוסף הצטיידתי במכתב באנגלית מהרופא המומחה שמטפל בי למקרה שאצטרך לגשת לרופא ביפן (וגם כדי שאוכל להסביר את כמות התרופות הלא הגיונית שהייתה במזוודה שלי..).

בשבועיים האחרונים לפני הטיסה נשארו סידורים קטנים אחרונים – הקפאות של תשלומים שונים, הכנת כמות מספקת של ינים לשלושה שבועות בערך, קניית מתנות לדני ואשתו ולבתם שנולדה ממש יום לפני שיצאתי מהארץ וכמובן, פרידה מממשפחה וחברים. 

בשבת 1 באוקטובר הייתי עסוק כולי באריזות והכנה ליציאה לדרך. ב-2 לאוקטובר לפנות בוקר המראתי עם טיסת לופטהאנזה לפרנקפורט ומשם אחרי 5 שעות המתנה לאוסקה. 

ב-3 לאוקטובר 2016, בשעה 8 וחצי בבוקר בערך נחחתי באוסקה. בכך הגיעה לסיומה תקופה ארוכה של הכנות והחלה תקופה חדשה של חוויות חדשות וכמובן, לימודי יפנית.