חודש ראשון - נחיתה, התמקמות, טופסולוגיה, התאקלמות, תחילת התייפנות - חלק ג'

בפרקים הקודמים: הגעתי ליפן, נכנסתי לדירה וטיפלתי בבירוקרטיה.

בשבועיים הראשונים ביפן התחושה שלי הייתה מוזרה. למרות שמקום המגורים לי הוא דירה אותה שכרתי, למרות שטיפלתי בכל מיני עניינים רשמיים שהפכו אותי לתושב זמני וחוקי לגמרי ביפן ולמרות שבזמן הזה גם התחלתי ללמוד (שזו בעצם הסיבה שבגללה הגעתי לפה), הסתובבתי עם תחושה של אירעיות.

מאז קיץ 1997 שבו נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל בלי ההורים, יצא לי לטייל לא מעט. ביקרתי ברוב מדינות מערב אירופה (בחלקן יותר מפעם אחת), הייתי שלוש פעמים בארה"ב, שלוש פעמים במזרח אסיה (אחת במסגרת העבודה, הפעמיים האחרות ביפן), אבל כל הנסיעות האלו לא ארכו יותר משלושה שבועות. 

בניגוד לרוב הצעירים הישראלים שאחרי הצבא יוצאים למסע של כמה חודשים במזרח או בדרום אמריקה, אני לא יצאתי למסע כזה. גם כי ידעתי שאני לא בנוי לטיול תרמילאי בתנאים מינימלים (אני אוהב את הנוחות שלי) וגם כי מסיבות שונות זה לא יצא. התגייסתי מאוחר לצבא, המשכתי לשירות קבע ומשם ישר ללימודים באוניברסיטה ובעשור הזה של גיל 20+, אם כבר היה לי את סכומי הכסף הנדרשים לטיול של כמה חודשים, העדפתי לנצל אותו למטרות אחרות.

לפני שנה, באוקטובר 2015, ביקרתי בסיאול וביפן. בסה"כ כ-19 ימים, 13 ימים מתוכם ביפן. אז ידעתי שהזמן שלי ביפן מוגבל והשתדלתי לנצל את הזמן טוב ככל האפשר. גם ההתנהלות שלי בכל מקום לינה הייתה התנהלות של מישהו שיודע הזמן שלו במקום הזה קצר. הוצאתי מהמזוודה רק מה שהייתי צריך כדי שיהיה לי כמה שפחות צורך להתעסק בסידורים אח"כ.

עוד באותו יום בו נכנסתי לדירה, כשהגעתי לפה בתחילת אוקטובר, פרקתי את המזוודה וסידרתי את כל הבגדים בארון ואת שאר הדברים שהבאתי כדי לקבל הרגשה של בית וקביעות. ביומיים-שלושה הראשונים דאגתי לקנות לדירה כל מיני דברים בסיסיים שצריך שיהיו בדירה - כלים שונים, חומרי ניקוי, כמה מגבות וכו'. ועדיין, בשבוע הראשון בתת-מודע שלי כל הזמן הייתה הרגשה שעוד שבועיים אני טס חזרה. כשההרגשה הזו הייתה צפה ועולה, הייתי תופס את עצמי ואומר - רגע, לא. אני לא חוזר עוד שבועיים. אני חוזר בעוד חצי שנה.

יום לפני שחלפו שלושה שבועות מהרגע שהגעתי, אמרתי לעצמי שבעוד יומיים אני למעשה שובר את מחסום שלושת השבועות שתמיד היה לי בנסיעות לחו"ל. תפסתי פתאום שמעולם לא הייתי מחוץ לבית ומחוץ לישראל, יותר מ-21 יום ברציפות. בשלב הזה כבר הייתי עמוק בתוך הלימודים. 

שלושה ימים אחרי שנחתתי באוסקה, הגעתי לבית הספר בפעם הראשונה. יום זה הוקדש להיכרות עם בית הספר ולמבחן רמת ביפנית כדי להחליט באיזו קבוצה לשבץ כל תלמיד. שילוב של שאריות ג'טלג ובלקאאוט, הביא לכך שלא הייתי במיטבי בבחינה ומצאתי את עצמי משובץ בקבוצת המתחילים. בתחילה זה ביאס אותי אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שאולי זה לטובה. אולי חזרה על הבסיס תעשה לי רק טוב מבחינת ידיעת השפה ובכל מקרה, אמנם הגעתי לפה כדי ללמוד יפנית, אבל גם כדי להנות ולחוות משהו חדש. 

באמצע אוקטובר בערך התחילו ממש הלימודים ומיד מצאתי עצמי עסוק רוב הזמן - בבקרים עובד ומהצהריים לומד. המחשבות המוזרות ותחושת האירעיות נעלמו והתחלתי להרגיש משהו חדש - התחלתי להרגיש שאני נכנס לשגרה מסודרת ונעימה. הרגשתי שאני מתאקלם.

זה לא סוד שביקור ראשון ביפן גורם לאנשים לתחושות שונות שמתחילות בהלם תרבות, ממשיכות בהנאה ופליאה מצורת ההתנהלות של היפנים והדרך בה הם עושים דברים ומסתיימת בסוג של דיכאון עם החזרה ארצה למציאות הים-תיכונית שכל כך שונה מיפן. רוב האנשים מטיילים ביפן תקופות קצרות של שבועיים-שלושה, אבל לפי מאמר של עיתון הארץ מסוף אוקטובר 2016, יש עליה מטורפת במספר הישראלים שנוסעים לבקר ביפן מאז 2010 - מ-6000 איש בערך למעל מ-20 אלף רק השנה. ולא רק זה, אורך הטיול הממוצע שלהם עלה לשלושה שבועות עד חודש. 

כשנמצאים ביפן לתקופה של שלושה שבועות ויותר ובמיוחד מי שחוזר ליפן לביקור שני ושלישי, מוצא עצמו מתחיל לאמץ דפוסי התנהגות יפנים - השתקת הטלפון בכניסה לרכבת התחתית, עמידה מסודרת בתור, קידות קלות ובאופן כללי, כבוד גדול יותר לסובבים אותם (משהו שכל יפני ממוצע עושה מלידה).

לתופעה הזו אני קורא 'התייפנות'. את המונח הזה שמעתי לראשונה במהלך הביקור הראשון שלי ביפן, ב-2013. דני, חברי הישרא-פני, נסע יחד איתי ועם אבי לקיוטו מאוסקה. אחרי שירדנו מהרכבת, הוא אמר שיש בערך 10-15 דקות הליכה אל המלון שלנו. היינו עם המזוודות ואבי אמר שאין לו שום כוונה ללכת ברגל עם המזוודות עד המלון והוא מעדיף לקחת מונית. דני, שאז חי ביפן כבר שבע שנים, אמר לו שמוניות ביפן יקרות. אבי אמר לו שהוא משלם ועצרנו מונית. הנסיעה ארכה קצת פחות מ-10 דקות ועלתה בערך 1200 ין. אחרי שירדנו מהמונית, אבי שאל את דני - נו, בשביל 1200 ין לשבור את הידיים והרגליים ולסחוב מזוודות?

דני משך בכתפיו, חייך ואמר: מה אני אגיד לך, התייפנתי.

התייפנות - תהליך בו מי שנמצא ביפן לתקופה מסוימת, מתחיל לאמץ מנהגים יפנים וסגנון חשיבה יפני. ככל שזמן השהיה ביפן ארוך יותר, תהליך ההתייפנות יהיה בעל השפעה חזקה יותר. מעבר למגורים במדינה מערבית יכול לעצור ואף להפוך את התהליך. ישנה טענה כי יש תקופת זמן שאחריה, גם עזיבת יפן לצמיתות, לא תוכל להפוך את התהליך לגמרי וכי תמיד ישארו שרידים של יפניות במי שחווה את התהליך.

כשהגעתי ליפן בסיבוב הנוכחי, דני אמר לי שהיפנים קצת קמצנים או יכולים להיתפס ככאלו בגלל ההתייחסות שלהם להוצאות מסוימות, למשל עלות של מונית. בתחילה לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון וחשבתי שהוא קצת מגזים או שזה סוג של ביקורת שיכולה להיות רק המישהו שחי פה כמה שנים. אחרי כשבועיים-שלושה של מגורים פה, התחלתי להבין למה הוא מתכוון. 

שני ביקורי הקודמים ביפן היו בתור תייר. ככזה, ההתייחסות שלי להוצאה כספית הייתה אחרת. השתדלתי להישאר בתוך מסגרת תקציבית כלשהי שהגדרתי מראש, אבל מכיוון שהייתי בחופשה, היד שלי על הארנק, הייתה קלה יותר. אחרי שיצא לי לנסוע ברכבת כמעט כל יום, ביקרתי בסופר כמה פעמים והבנתי כמה עולים דברים שונים ומה נחשב יקר או זול, התחלתי גם להבין מדוע יפנים מתייחסים למשל, למונית, כמשהו יקר. 

התפיינות לא נוגעת רק לעניינים כלכליים. הו לא. התייפנות נוגעת לרבדים נוספים, עמוקים יותר של החיים. היא נוגעת לצורה בה אתה מתנהל ביום יום בכל דבר - בהפרדת האשפה (עוד נדבר על זה בהמשך), בצורה בה אתה משלם בכל מקום, בכך שאתה משתיק את הטלפון בכניסה לרכבת ולא מעז לדבר בטלפון ברכבת, בדרך בה אתה עומד בתור, כל תור, בכל מקום. 

כמובן שתהליך דומה יכול לקרות לכל אחד שיעבור לחיות בכל מקום אחר ששונה במהותו מהמקום בו הוא נולד. אלא שלדעתי לפחות, התופעה הזו בולטת יותר ביפן מכל מקום אחר בגלל האופי המאוד קונפורמיסטי בו היפנים מתנהלים. רובם הולכים בתלם ונענים לנורמות חברתיות נוקשות למדי. אבל אדם זר, 'מערבי', גם אם הגיע ממדינה יותר רגועה מישראל, ימצא עצמו בתוך מספר חודשים ביפן, מאמץ צורות התנהגות יפניות מבלי שהתכוון. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על התייפנות.

שלא יובן לא נכון, ישראלי אני תמיד אשאר עמוק בפנים. גם אם אחיה פה מאה שנה. קשה להתנתק לגמרי ממה שאתה באמת. ואפילו יש כבר דברים שאני חווה ביום יום שגורמים לישראלי שבי לומר: בחייכם, באמת? אבל בהתנהלות היום-יומית שלי, התחושה היא שהתחלתי לפתח דפוסי התנהגות מקומיים. אפשר לומר, שבמידה מסוימת, התחלתי להתייפן..